יש הרבה יצירות מוזיקליות שאהובות עליי. יש גם כאלה שמרטיטות אותי עד דמעות. אבל רק אחת ויחידה אני חש שהתחברה ברוח הקודש: לחנו של יאיר רוזנבלום לפיוט "ונתנה תוקף" מתפילת המוסף של יום הכיפורים. לא רק בגלל ההתאמה המופלאה של המגנינה למילים, אלא בעיקר בגלל החיבור הנוקב שמבטאת היצירה הזאת בין היהדות והישראליות, ושתיהן בשיא עוצמתן. בין רטט העמידה של כל אדם וכל יהודי בפני גזר דינו של אלוהים, כפי שמבטאות המילים המיוחסות לר' אמנון ממגנצה, ובין רטט העמידה של החברה הישראלית ברגע הקשה ביותר של קיומה, במלחמת יום כיפור, שהלחן של רוזנבלום נוצר לזכר חלליה. כאילו זימנה ההשגחה העליונה את רוזנבלום, המלחין המזוהה ביותר עם הישראליות של הלהקות הצבאיות, דווקא לקיבוץ בית־השיטה, שספג את המכה היחסית הקשה ביותר במלחמה (11 הרוגים), כדי שיוזמן לכתוב לחן לטקס הזיכרון של יום הכיפורים.
הציונות הייתה ועודנה, כפי שהגדירו אותה הפרופסורים ישעיהו ליבמן ואליעזר דון־יחיא, "דת אזרחית". היא ניסחה עיקרי אמונה, הגדירה מצוות עשה ולא תעשה, ויצרה חגים, טקסים וסמלים. זה כמובן לא מקרי: מעצבי הציונות באו ברובם המכריע מבתים דתיים. הם מרדו בדת וביקשו לראות בציונות תחליף שלה, אבל הכירו היטב את כוחה ועוצמתה של הדת, וידעו שרק אמונה לוהטת ומחויבות הלכתית ללא פשרות יוכלו להפוך את הציונות לחלופה רבת ערך.
הישראליות, בת הציונות, היא כבר בגדר דת מחולנת, ואולי מדויק יותר לומר: מסורתית. רמת המחויבות לעיקרי האמונה ולמצוות גם יחד פחתו; לצד עקרונות הציונות מכתיבים את אורחות חייה של הישראליות גם מרכיבי זהות נוספים. ועדיין, כמו אצל משפחות מסורתיות, ניכרים בה עמוק גם הרעיונות וחלק מן ההלכות, בוודאי הטקסים והחגים, שבראה הציונות.
בתחילת העשור השמיני לקיומה של ישראל, הולך ומתבהר שזהותה התרבותית של החברה הישראלית, אולי אפילו עצם קיומה והישרדותה, תלויים ביצירת חיבור בין הזהות היהודית העתיקה לזהות הישראלית החדשה; בין התרבות שהיא מקור החיבור לארץ הזאת, היסוד ששימר את זהותנו לאורך 2,000 שנות גלות, ובין התרבות החדשה, המרוכזת במעשה ולא רק בתלמוד; בהווה, ולא רק בעבר ובעתיד. שיש בה ביטחון עצמי המאפשר גם חופש ואפילו חוצפה ישראלית.
לא במקרה הפך הביטוי "יהדות ישראלית" לרווח כל כך בעשור האחרון. לטעמי, הוא כולל שני מובנים הקשורים ביניהם: מצד אחד, יהדות שאיננה מסתגרת רק בבית הפרטי, או לכל היותר בבית הכנסת ובעולמה של הקהילה הדתית, אלא מצויה גם במרחב הציבורי הכללי; ומנגד, דווקא מתוך הביטחון שמקנים לה הנוכחות הציבורית, כמו גם הרוב והריבונות היהודית – היא מרגישה גם די חופש כדי לברור, לפחות מבחינת המכנה הציבורי המשותף, את מה שנראה לה מתאים ושייך מתוך העולם היהודי הישן, ואף לעצב אותו בדרכים חדשות.
המונח 'שבת ישראלית' מדגים יפה את הכוונה: מצד אחד, היא מצוינת גם במרחב הציבורי – בחנויות סגורות, במיעוט יחסי של כלי רכב לעומת ימי החול – ומנגד היא מאפשרת גם לחילונים לציין במרחב הציבורי את יום המנוחה המתאים לתפיסתם.
חלק בלתי נפרד מעולמה של כל דת הוא מושג הקדושה. האם אפשר אפוא לדבר גם על "קדושה ישראלית"? הלחן של רוזנבלום, ובמיוחד נסיבות כתיבתו, מצביעים לא רק על התשובה החיובית, אלא גם על שונותה של הקדושה הזאת מן הקדושה היהודית. מושג הקדושה של היהדות המסורתית – שלא כתפיסת הקדושה המקראית – יוחס בעיקר למרכיבים של פרישה מעולם המעשה: אנשים שנהגו מנהגי פרישות, הן מחיי אישות והן מכל ממדי החיים; אנשים שעסקו בתורה באופן שניתק אותם מכל יתר ממדי החיים.
הקדושה הישראלית הפוכה באופייה. היא מיוחסת דווקא למי שחיו עמוק בעולם המעשה, בעשייה לאומית וחברתית, עד שהיו מוכנים למסור את נפשם בפועל למען העשייה הזאת. בראשם, כמובן, חללי צה"ל וכוחות הביטחון, 11 חללי בית־השיטה ממלחמת יום כיפור, ורבבות שמסרו נפשם על קדושת העם והארץ, ולאו דווקא על קדושת השם. אבל נדמה שראוי להחיל את יחס הקדושה וההערצה גם למי שמסרו את נפשם לא בפועל, אלא בהשקעת חייהם במפעלים אזרחיים: אישים כמו לובה אליאב, שמחה הולצברג, הרב יצחק גרוסמן, ועוד רבים וטובים כמותם.
יש סימנים שההכרה בעוצמתה של הקדושה הישראלית מחלחלת גם בחוגים שנחשבו עד היום כמטפחים המובהקים של הקדושה היהודית, היינו החרדים. מעשה באחד מתלמידי ישיבת קול תורה בשכונת בית־וגן שבירושלים, שבא לרבו הרב שלמה־זלמן אויערבך, וביקש ממנו רשות לצאת לכמה ימים לגליל, כדי להשתטח על קברי צדיקים. לגליל אתה צריך לנסוע? התפלא הרב אויערבך. למה לך? לך כאן קרוב, להר הרצל, ותמצא הרבה קברי צדיקים.
