בשדה תימן ראינו מפגינים שאיבדו את האמון ברשויות המדינה: הם לא מאמינים במצ"ח, הם לא מאמינים בפרקליטות, הם לא מאמינים בבתי המשפט, הם לא מאמינים במשטרה – והם גם לא מאמינים בצבא, שאמור להגן על חייליו. לכן המפגינים הללו נזעקו ממרחק כדי להגן בגופם על חבריהם.
כאשר פוליטיקאים מלבים את המהומות הללו הם גורמים למדינה נזק, כי מדינה מתפקדת לא יכולה להתקיים בלי מוסדות מהימנים. על זכויות החיילים צריך להגן, אבל לא בהסתערות המונית על מחנה צבא. פוליטיקאים שרואים קלקול במוסדות רשמיים צריכים לתקן אותם דרך הכנסת, ולא לעלות על הגדרות.
אחרי הפתיחה הנחוצה הזו, צריך להוסיף שכל המוסדות שהוזכרו כאן צריכים לשאול את עצמם מדוע לא מאמינים בהם. התשובה השטחית והרווחת – "מסיתים נגדנו" – אינה מספקת. שום הסתה לא הייתה תופסת נגד צה"ל של ששת הימים או נגד בית המשפט של העידן שלפני אהרן ברק. מוסדות שאיבדו את אמון העם הופכים שטח הפקר לפוליטיקאים תוקפניים – זה סדר הדברים, ולא להפך.
משבר האמון בצה"ל הוא בעיה בפני עצמה, שאסור להתעלם ממנה. בשמיני עצרת אזרחים בודדים עצרו בציפורניים את מחבלי הנוח'בה, כך שלא יגיעו לתל אביב ולירושלים. אחר כך הם שומעים את דובר צה"ל מכריז על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן שאי אפשר לנצח את חמאס – ואפשר להבין למה הם כבר לא כל כך מאמינים בצבא.
זו בעיה חמורה, שחייבים לטפל בה. אך כאן אני רוצה להתייחס דווקא לחוסר האמון ברשויות החוק. מעבר לכל הסיבות האחרות, המפגינים בדרום עושים משוואה פשוטה: מה שמותר בקפלן מותר בשדה תימן. רשויות החוק מתנהלות בשנים האחרונות בקריצת עין לא כל-כך סמויה, כנגד הפסוק העברי "משפט אחד יהיה לכם" ולאור הפתגם הרומאי "מה שמותר ליופיטר – אסור לפר". הסתה לסרבנות, השתוללות, חסימת כבישים פראית – כל אלו מתקבלות בסבלנות סטואית כאשר הן באות משמאל.
יאיר לפיד אמר שאסור להשוות את המתפרעים משמאל למפגינים מימין נגד ההתנתקות, והסביר למה: "עברו הרבה שנים, אלו אנשים אחרים". הבעיה היא שהמשפט המחריד הזה מאפיין לא רק פוליטיקאים מוטים, אלא גם שופטים ופרקליטים. שופטים ממהרים לשחרר מתפרעים משמאל, והפרקליטות נמנעת מלהגיש נגדם כתבי אישום. תובע משטרתי דיווח על שופטת ירושלמית שהצהירה: "אנשים כאלה לא צריכים לשבת במעצר" – ושחררה הביתה חשודים שניסו לחסום את כביש 1 במכוניות בוערות. והרי היו כבר הרוגים בחודשים האחרונים בגלל חסימות פראיות כאלו.
כשהייתי ילד, היו מזהירים בעיתונים שאנשי הימין עוד יעלו יום אחד לכבוש את הכנסת בכוח. מצור אלים כזה על הכנסת אכן היה, אך דווקא לא מימין: ביום שבו הצביעה הכנסת על ביטול עילת הסבירות עשו אנשי שמאל מצור על הכנסת, מנעו בכוח מחברי כנסת להגיע ולעשות את מלאכתם, ואף שיגרו חבורת בריונים להשתולל בתוך הכנסת. מעולם לא היה איום אלים וישיר כל כך על הדמוקרטיה הישראלית – והוא הושתק והוחרש, כאילו לא היה.
כאשר "אחים לנשק" מכריזים: "חברי הקואליציה בשדה תימן גוררים את ישראל לאנרכיה", זו בדיחה עצובה. הם צודקים בשיפוט השלילי לגבי חברי הכנסת שהובילו התפרעויות, אבל טועים ומטעים בנוגע לשאלה מי ייבא לישראל את האנרכיזם הזה. הח"כים המתפרעים ותומכיהם פשוט מעתיקים מימין את ההתנהגות שנרמלו מתפרעים משמאל.
לפני תשע עשרה שנה גילו אנשי גוש קטיף אצילות נדירה. הממשלה החריבה ברשעות את בתיהם, הרסה את קהילותיהם, החריבה את פרנסתם, מסרה את אדמתם למחבלים – ואנשי גוש קטיף הגיבו במינימום אלימות ובמינימום סרבנות. הם כיבדו את המדינה ומוסדותיה. הם אישרו את הדמוקרטיה הישראלית, גם כשהמדינה והדמוקרטיה גם יחד חברו לעולל להם עוול מרושע ואווילי מאין כמותו. ואז, כשהתהפך הגלגל, גילו מגורשי קטיף שחוגים אחרים בישראל לא מגלים שום כבוד לכללים ולחוקים, ושכל שינוי חקיקה שאינו לרוחם מצדיק בעיני המתפרעים את שבירת כל הכלים. חוסר הסימטריה הזה לא יכול להישאר כמות שהוא, וישראלים רבים חשים היום שאולי יריביהם הרעיוניים מרגישים כמו יופיטר, אבל הם-עצמם לא ישחקו עוד את תפקיד הפר.
אני כותב זאת לא כדי לייצר לגיטימציה להתפרעויות מימין, אלא להפך. את המשוואה הזו חייבים ליישר, אך לא לכיוון המתפרע אלא לכיוון הממושמע. כאשר רשויות החוק מעודדות את המתפרעים משמאל, הן מייצרות נזק שקשה יהיה לתקנו; הן מחוללות אווירה של "איש לאוהליך ישראל", כלשון ספר דברי הימים על פירוק הממלכה. המשטרה, הפרקליטות והשופטים צריכים לגלות בכל מקום, גם כנגד חבריהם ואנשי שלומם, אפס סובלנות לחסימת כבישים, אפס סובלנות להתפרעויות, אפס סובלנות להצקה בריונית לפוליטיקאים ולמשפחתם, אפס סובלנות להפרות חוק.
מי שמעודד התפרעויות כוחניות, מגלה מהר מאוד שלמקל הזה יש שני צדדים – ושניהם כואבים. רוצים שקט בשדה תימן? תתחילו באכיפת החוק בקפלן.
