קוראים לזה "חוכמת חדר מדרגות" כי זה המשהו החכם שיש לך לומר אחרי שכבר נסגרה מאחוריך הדלת. כשכבר אי אפשר לתקן את העוול שעשו לך, או שעשית אתה. כשאי אפשר להעמיד במקום את מי שהלבין את פניך, או לפייס את מי שהחוויר למולך. מאוחר מכדי להציל במשהו את כבודך או את כבודו, להתגבר על העלבון הצורב ששיתק אותך ולא אפשר לך לומר את הדבר הנכון. וכך בחדר הדומם נותר לו הזעם, צועק מקירות הבית כמו ריח של שמן שרוף שדבק בווילונות שעות ארוכות אחרי שהסיר כבר רוקן ונשטף.
חוכמת חדר מדרגות רומזת שכשעוד עמדת בחדר, היית קצת טיפש, קצת מסורבל. אחד שלא יודע לשלוף את התגובה הנכונה בזמן אמת, וכל שנותר לו הוא להתווכח בדמיונו עם מי שכבר לא שומע ולא פנוי להקשיב. חוכמת חדר מדרגות היא לא תכונת אופי אינדיבידואלית, היא מצויה אצל כולנו. ואולי יש בכך יותר מחצי נחמה. כי אם זו לא הפרעה אישית של מי מאיתנו, אולי מדובר בכלל באינסטינקט הישרדותי, שתפקידו להציל חיים. כמו החוש הסמוי הזה שגורם לך להתרחק ממקור סכנה, או משתק את הכאב הגדול לרגע כך שלא תחוש בו עד שכבר תוכל להרשות אותו לעצמך.
אולי השיתוק הנפשי הזה בשעת עלבון הוא לא תקלה, אלא בכלל אינטרס. משהו שיש לו תכלית חיובית, ובכוונת מכוון תת-מודע לא מאפשר לנו לשלוף את התשובה הנכונה, החדה, המפוכחת, ובמקום זה מפיל עלינו שמץ תרדמה. אולי הוא הורמון ה"לספור עד עשר לפני תגובה", שזורם בדמנו ועוזר לנו להיות סביבה הגונה. בתוך האורגניזם החברתי שלנו, אולי השיתוק הזה בא לעולם כדי למנוע קרב סכינים לשוני שאין ממנו חזרה; לעצור אותנו לפני שאנחנו עוברים את גבול הזעם הלא כל כך טוב. כי בתוך-תוכנו אנחנו לא רוצים להיות מתחשבנים מדי, צודקים מדי, מתלהמים. כאלה שכל ויכוח איתם נקלע לדרך ללא מוצא.
ואחרי הספירה עד עשר, אחרי שהרגשות צפים בסערה מתסכלת – בגאות של זעם, בשפל של בושה – הם יורדים חזרה לתנועה גלית רגועה. ועכשיו, בשעה שנעים על מי מנוחות, אפשר לראות את התמונה הכללית בצורה בהירה יותר. אולי חשבון הנפש הזה שמגיע אחרי תסכול חדר המדרגות הוא לא הלקאה עצמית חסרת תכלית, אלא ישיבת סיכום אירוע, בניית מודל אלטרנטיבי שעתיד להתממש בגרסה משופרת בתרחיש הבא.
המלך שמעבר לשדה
שעת נעילה החותמת את יום כיפור היא כביכול הזדמנות אחרונה לפני סגירת השער. אחרי ארבעים יום של עת רצון, מאיימת השיבה לשגרה לזרוק אותנו לחדר המדרגות, שם נתהה אם ניצלנו היטב את שיטוטיו של המלך בשדה, אם הספקנו להתכוון לכוונה הנכונה.
אני מודה, מאז ומעולם הייתה לי רתיעה קלה מתפיסת "המלך בשדה". תמיד מתלווה אצלי איזו תחושת אי נוחות לצמצום האל הגדול והנורא, שמלוא כל הארץ כבודו – לפחות מחודש וחצי של הקשבה מלאה. אני זוכרת את עצמי עומדת באחת השנים בתפילת נעילה, מביטה דרך החלון בשמש השוקעת, והדמעות יורדות בדאגה ובמצוקה. רגע, אל תלך. אל תשאיר אותנו ככה. רק עוד שנייה. ואז שקעה השמש, ודפק הלב, והייתה תחושה טהורה ובודדה וקשה.
חלק ניכר מעזרת נשים התרוקן ברשרוש כיסאות ונשיקות וחיבוקים. איחולים לבביים, פנים קורנות ושתיקה. ונותרנו כמה חברות צעירות לתפילת ערבית קצרה ופשוטה, צנועה באורכה ובאופייה. הבטנו זו בזו בחיוך, משתעשעות מהמעבר הפתאומי ממחזור התפילה הכבד של יום כיפור לסידור "רינת ישראל" הקטן והגמיש, נהנות לרגע מההקלה. מתמהמהות לנו יחד לתפילה של חול בלובן שמלותינו – עוד לפני שבירת הצום, עוד לפני ברכת לבנה, עוד לפני יתד ראשונה. כובד משקלו של היום הקדוש שהתחבא בתפילות ארוכות ובכוונות עמוקות, הצטמצם פתאום למהדורה מקוצרת וקלילה. והנה, אחרי יום של שירה משותפת, קולולם רב משתתפים בן אלפי שנה, גילינו ששערי מרום עדיין לא ננעלו. המלך עדיין פה, בשיח ישיר, אולי פשוט יותר ולא הרה עולם, אבל מאוד נוכח. חי ונורא וקיים לעד.
ואולי יש בזה שיעור על משמעותה של שעת נעילה. אולי יום כיפור בא לומר לנו שלחוכמת חדר המדרגות יש תפקיד זמני, מכאיב משהו, כזה שזורק אותך החוצה מהזדמנות אחת רק כדי להתארגן מחדש, בצורה טובה יותר, להזדמנות הבאה. הדלת שנותרה סגורה מאחוריך אף פעם לא באמת נעולה – לא זו של אלוהים, לא זו של זולתך, ולא זו שלך. עוד אפשר יהיה לפתוח אותה בעיתוי אחר, מתאים יותר. לטעום את הדייסה שבישלת או שבישלו לך, לשפר טעמים, ולהחזיר לכיריים שמתלהטים באש נמוכה. ככה, עד שיגיע הרגע הנכון להגיש בטמפרטורת החדר. בלי דרמות גדולות, בלי להסתכן בסף רתיחה. ואז לגלות, בתוך הרגע הנכון הזה, שהרווחת קשר שכמעט ויתרת עליו. שהרווחת נורמליות שְלווה ואת עצמך. שרגע המשבר ההוא, בתסכול חדר המדרגות, היה קצת למות ולהוסיף ללכת. והנה גילית שדווקא בשיתוק ההוא, המכונן והמרגיז והמבזה, הייתה הרבה חוכמה.
חתימה טובה. 
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
