כבר שלוש שנים שאני לא לומד תורה באופן קבוע. עד שהעולל נולד, זה היה טקס בכל יום רביעי; מחכים לאלעד שיבוא עם ספר ודף מחברת עמוס טקסט, שותים בקבוק עראק, יושבים שעתיים, מתווכחים על אלוהים, חוזרים הביתה. אבל אז אחד התחתן, אחד עבר לגור רחוק, ואפילו לבנציון הסטלן נולד ילד. החבורה התפרקה. פה ושם עוד הגנבנו איזה שיעור בהזדמנות, אבל המסורת נשברה.
רק על טקס אחד הקפדנו בקנאות עזה השמורה לתלמידים בישיבת פונוביץ' שזורקים זה על זה סטנדרים וסידורי תפילה: לפני ראש השנה הטלפון מצלצל, ומעבר לקו בנציון הסטלן, שתמיד נשמע כאילו הרגע התעורר, שואל "נו, זמרי, מה קורה עם סליחות?". אני לא יודע למה, אבל על הסליחות בכותל לא ויתרנו. בכל שנה הפורום המלא של השיעור המיתולוגי היה עולה על הרכב ויוצא לירושלים. אוכלים משהו, בסביבות חצות לומדים קצת יחד, ואז סליחות.
השנה כבר הייתי בטוח שזה לא יקרה. קבענו לחמישי בערב, אבל התאומים היו חולים, אז מה יכולתי לעשות. הביטול גרם לתגובת שרשרת; בנציון פתאום הרגיש לא טוב, שגיא אמר שבסוף אין לו אוטו, אבנר אמר שכואבות לו האוזניים (למי לעזאזל כואבות האוזניים?) ורק מורנו ורבנו אלעד רצה לנסוע והטיח בנו ש"מסורת לא שוברים". העובדה שהביטול שלי גרם לחמישה יהודים לא לגמרי כשרים להיעדר מהסליחות הייתה גדולה עליי. שתי שניות אחרי צאת שבת שלחתי הודעה בקבוצת הוואטסאפ שלנו ("תינוקות שנשבו"): אולי כדי לצאת ידי חובה נצא לסליחות בספונטני?
שער הרחמים
בתוך שעה התקבצנו כולנו במאזדה של אלעד חמושים במצב רוח מרומם. גם מהסליחות, אבל בעיקר כי אנחנו לא בבית עם הילדים. גם על זה תכננו לבקש סליחה. כמו תל־אביבים פחדנים החלטנו להשאיר את הרכב בחניון ונסענו לעיר העתיקה במונית. בכל זאת, ערב ראש השנה הוא הלילה העמוס ביותר בלוח האירועים של הכותל. אומרים שאפילו ברחבה המעורבת קצת צפוף.
עאבד, נהג מונית לא בדיוק מכוחותינו, התברר כאחלה גבר. הצטופפנו אצלו חמישה חבר'ה על ארבעה מקומות. הוא הסכים רק בתנאי שנשחיל בסליחות גם סליחה ממנו על שהוא עובד יותר מדי. בתחושה שעשינו קצת שלום התחלנו ללכת משער יפו אל הכותל. יחד איתנו צעדו אלפי אנשים; חילונים, חרדים, נערים, זקנים. כולם צועדים מהר כדי להגיע בזמן. כמה יפה זה לראות אנשים ממהרים לבקש סליחה.
היה לי קר. תמיד קר בירושלים, אבל בכל פעם שאני שוקל לקחת משהו מתאים מהבית, אני אומר לעצמי שיהיה בסדר. אולי כדאי לפתוח עסק בכניסה לכותל: "אדון השמיכות – השכרת כרבולית לתל־אביבים". הגענו בחצות וחצי, ממש כמה דקות לפני שהתחיל.
בנציון רצה שנתפלל ליד הכותל, אבל לא היה באמת מצב להתקרב בכזה פיצוץ אוכלוסין. אם מישהו היה מרים שם איזה שלט נגד ביבי, הפגנת כוח כזאת בטח הייתה פותחת מהדורה. אבל אלו בסך הכול אנשים מאמינים שבאו לבקש סליחה בעידן ההדתה, כך שאין מצב לסיקור משמעותי.
אני לא דייר קבוע בבתי כנסת ויש מעט מאוד תפילות שאני זוכר בעל פה, אבל בכל סליחות ננעץ במוח שלי המשפט "אל מלך יושב על כיסא רחמים מתנהג בחסידות". הוא עולה לי לראש פעם בכמה ימים: אני ממלמל אותו לעצמי כשאני מקלח את התאומים, כשאני משדר, כשאני מתעצבן בסופר כשאין מעדן "דניאלה" שאינו פג תוקף.
את הסליחות קראו במיקרופון שניים: רב אחד התפלל בניחוח מזרחי, ורב אחד הפליא להתייפח באשכנזית. קצת הובכתי מהבכי, אבל מי אני שאתווכח עם מתייפח. התפילה התקדמה והגיעה אל החלק האהוב עליי, "אדון הסליחות". התחבטתי עם עצמי אם לקרוא אותה מהכתוב או להניח את הסידור, כלומר את הטלפון (לא נשארו סידורים). בסוף החלטתי לעשות מה שכל יהודי אדוק היה עושה, ובחרתי לצלם.
אבנים ולב אדם
אחרי שעה וחצי התפילה הסתיימה. חיכינו שהקהל יתפזר כדי להתקרב לכותל ולבקש איזו סליחה אישית. נגעתי באבנים הקרירות והצמדתי את הראש.
בדרך כלל אין לי מושג מה עושים ברגע הזה. בכל פעם שאני מגיע לכותל אני כמובן מתרגש מאוד מהמעמד ומההיסטוריה שניצבת מולי, אבל ברגע האמת כשאני עוצם עיניים ומרגיש את האבן על המצח – המוח שלי מתרוקן. ואקום. ואז השאלות עוברות לי בראש: איך פונים? מה מבקשים? צריך הקדמה או הסברים? אבל הפעם הזו הייתה שונה. כמה חצוף ויהיר ודפוק שזה נשמע, הפעם גם אני באתי לבקש את הסליחה שמגיעה לי. השענתי את הראש על הכותל והיה לי המון מה להגיד. בין כל המחשבות שעברו לי בראש, עלתה שוב ושוב מילה אחת: למה?
למה לקחת בנאדם שמח וחכם ומדהים, בתוך ארבעה חודשים, אפילו בלי אפשרות אמיתית להיפרד ממנו? נשענתי שם על האבן, וכעסתי ובכיתי וכעסתי, ושוב בכיתי. אמרתי תודה על הבריאות של הילדים, ושוב כעסתי. בפעם הראשונה במסורת הסליחות שלי, גם אני באתי לקבל אחת. כן, אני יודע שהכול לטובה, והכול כתוב, ועוד מיליון דברים שנשמעים מצוין כשזה לא אבא שלך. אבל מי יבין את הכאב על אבא שנקבר באדמה יותר מאשר אבא שבשמיים?
מאז שהתחתנתי לא חגגתי את ראש השנה עם אבא שלי. אהבתי את איך שהוא הוביל את סדר פסח עד כדי כך שהחתמתי את שירן על חוזה: פסח אצלי, ראש השנה אצלה. אז אני רק תוהה: למה לא נתת לי איזה ראש השנה אחרון איתו? אם היית עושה אותו חולה לתקופה קצת יותר ארוכה, הייתי משכנע את שירן לוותר לי ולחגוג את שניהם אצלו. היא הייתה מסכימה, אני בטוח.
זה היה משך הזמן הארוך ביותר בחיי שבו נשענתי על אבן, עד שהאשכנזי שבי התעורר וחשבתי שבטח מישהו מאחוריי מחכה לתורו והגיע הזמן ללכת. הלכתי אחורה, כי פעם מישהו אמר לי שאסור להפנות גב לכותל, ובדרך נתקעתי בהמון אנשים. ביקשתי מהם סליחה כמובן. חזרתי לחבר'ה עם עיניים אדומות מכעס ומבכי. גם העיניים של בנציון היו אדומות – אגב, לא משתי הסיבות שלעיל.
לא קיבלתי תשובה. אני מניח שלוקח זמן שם למעלה בתקופה הזאת, עם כל הבירוקרטיה. ובכלל, בדרך חזרה חשבתי שאולי הגזמתי. בכל זאת, הוא עסוק בהוריקנים, מגפות, מלחמות ואיפה יהיה האירוויזיון. איך אני יוצא עליו עם השאלות הכעוסות שלי? נו, לא נורא, אני תמיד יכול לקוות שאזכה להיות שם בדיוק בעוד שנה, כשיגיע הרגע לבקש ממנו סליחה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
