הרצח של ארי פולד הי"ד מצטרף לשורת אירועי טרור שהחלו לפני כשלוש שנים בגל טרור רצחני, ולמדינת ישראל יש קושי להתמודד איתו עד היום. גל הטרור הנוכחי מאופיין ביוזמות של אנשים פרטיים, לאו דווקא כאלה שקשורים לארגון טרור או שנשלחו מטעמו. ממשלת ישראל מגלה לפתע שיש אנשים אמיתיים מאחורי הרצח ולא ארגוני טרור ערטילאיים.
מעשי הטרור מכריחים את ממשלת ישראל ואנשי מערכת הביטחון להיות יצירתיים ולמצוא פתרונות לענישה והרתעה, כאלה שימנעו מגל הטרור להפוך לצונאמי של ממש. אבל לא תמיד זה אפשרי. קחו למשל את מדיניות הריסת בתי המחבלים או בתיהם של בני משפחות המחבלים כאמצעי הרתעה. כמה פעמים החלטות אלה התעכבו או לא מומשו בסופו של דבר, וגרמו לנזקים להתרעה של ישראל.
המקרה הזועק לשמים הוא של משפחת קולמן שבנם עדיאל הי"ד נרצח לפני כחצי שנה בעיר העתיקה בירושלים. צה"ל החליט להרוס את בית המחבל, אבל השגה שהגישה משפחת המחבל התקבלה, והבית לא נהרס. מדוע? כי נטען שהמחבל היה פגוע נפש, והרצח היה על רקע מחלתו. לאן הגענו? הרי ברור לכל שהמחבל חיפש אדם יהודי, הגיע מצויד בסכין כדי לפגוע והמשפחה אפילו לא טרחה לגנות את מעשיו. אז מה למדנו? שיש אפשרויות ליצור הרתעה ולהעניש את מי שפוגעים בנו, הבעיה היא שהממשלה לא מממשת אותן.
ואם יצירתיות היא הצד החלש של מערכת הביטחון, אל דאגה. גם החוק עצמו מאפשר ענישה והרתעה לא פחות טובות, אלא שהממשלה לא מפעילה את סמכויותיה גם על פי החוק היבש. לפי תקנות ההגנה לשעת חירום יכול שר הפנים לשלול אישור תושבות קבע למחבל שהוא תושב מזרח ירושלים ואף לבני משפחתו, ואם המחבל הוא תושב הרשות הפלסטינית, מפקד האזור יכול להרחיק מבתיהם את בני המשפחה של המחבל. תוסיפו לכך את יישום החוק החדש שעבר בסוף מושב הקיץ, שמאפשר קיזוז של כספי המחבלים שמעבירה לטובתם הרשות הפלסטינית, וקיבלתם הרתעה וענישה על פי החוק, בלי צורך להתנצל.
אבל ממשלת ישראל כנראה עדיין חוששת ומהססת ובינתיים אזרחי ישראל משלמים את המחיר.
שנה חדשה מצריכה החלטות חדשות ונחרצות. הגיע הזמן לכך.
