הפרשות האחרונות בספר במדבר חותמות את פרקי המסע. ספר דברים ימצא את העם במקום אחר, במקום אחד: על סף הכניסה לארץ. הפרשות שלנו הן פרקי סיכום של המסע במדבר, והן סוגרות כמה מעגלים: סגירת החשבון הפתוח עם המדיינים בפרשת מטות, ורשימת תחנות המסע בפרשת מסעי. בפרשת מסעי גם כמה ציוויים הנוגעים לכניסה לארץ, כמו הקצאת ערי הלויים וערי המקלט, והציווי להכרית עבודה זרה מארץ ישראל.
אך פרשת מטות פותחת בציווי שנראה לכאורה לא קשור לרגעי הסיום האלה: עניין הנדרים. האומנם לא קשור? והלא במסורת היהודית נושא הנדרים הוא פתיחה חשובה לאחד מרגעי השיא של השנה היהודית, יום הכיפורים. על סף הכניסה אל הכפרה והטהרה של היום הקדוש, אנו מתייחסים קודם כול אל אותן הבטחות ונדרים שהבטחנו לעצמנו ולאחרים.
על סף הכניסה אל הארץ מכנס משה את ראשי המטות, נשיאי השבטים, ומלמד אותם: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר… אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה… לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". להתחייבויות שלקחו על עצמם בברית עם ה' או כלפי אחיהם יש משמעות וחשיבות, ואין להפר אותם.
צבא קטן וחכם
התחייבות מרכזית בפרשה היא זו שלקחו על עצמם בני גד, ראובן וחצי המנשה. גם התחייבות זו נעשית בפני ראשי המטות, ונוגעת להם. לאחר הניצחון על סיחון ועוג, בני השבטים הללו לוטשים את עיניהם אל הארצות המתאימות לגידול מקנה שבעבר הירדן המזרחי, ומבקשים להישאר בהן. הבקשה נשמעת הגיונית. הלא מדובר בהרחבת השטח המיועד של ארץ ישראל לשטח צמוד שנכבש גם הוא על ידי בני ישראל, והם פשוט מבקשים להחליף נחלה בנחלה. ומה באשר לכיבוש הארץ? הרי למלחמת מדיין יצאו רק חלק קטן מהעם, כך שאפשר לכאורה להסתפק בצבא קטן וחכם.
ואולם תגובתו של משה מלמדת שלא כך הדבר, והיא מכילה משפט שהפך לציטוט אקטואלי עד להכאיב בימינו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?"
ההשתמטות הזו מערבוּת לכלל ומלקיחת חלק הכרחי במלחמה, היא לא הדבר היחיד שמטריד את משה. מבחינתו, כל פעמוני האזהרה מצלצלים. הוא כבר היה בסרט הזה, והוא לא רוצה לחזור על טעות שעלתה להם בארבעים שנה במדבר. מי שמבקש לא לעבור עכשיו את הירדן, מוותר למעשה על הארץ המובטחת ועלול לגרור אחריו רבים, ממש כמו המרגלים:
וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'? כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ… וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'.
התוצאות היו הרות אסון, והעונש ניתן לדור שלם. "וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם… אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי… וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי ה'". שלא כמו בני אדם שעלולים להפר נדר ושבועה, שבועתו של הקב"ה לאבות תתקיים, ושבועתו להעניש את דור המדבר התקיימה.
שניים וחצי השבטים נתפסים כגלגול חוזר של המרגלים, והם עלולים לעכב את העם שוב במדבר: "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל… וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה". הביטוי החריף "תרבות אנשים חטאים" מתייחס גם לאנשי דור המדבר וגם לבני שניים וחצי השבטים. הדאגה שלהם לעצמם, למשפחותיהם ולמקניהם, מתוארת כהמשך ישיר לחטאי דור המדבר, שכפרו בהבטחת הארץ ולא האמינו בטוב שיש לה להציע.
ההשוואה נראית חריפה. מדוע בקשה להישאר בארץ שטובה למקנה היא גרועה כל כך?
רועים או חקלאים
ייתכן שהמפתח מצוי בדיוק כאן, בשוני שבין שני עברי הירדן מבחינת האפשרויות שהן מציעות.
ארץ ישראל מתאימה לחקלאות. ההבטחה על הארץ נוגעת לאפשרות לגדל בה חיטה ושעורה, גפנים ותאנים, רימונים וזיתים. בני ישראל אינם מכירים אפשרות כזו. כבר מאות שנים הם מגדלים מקנה. האבות נדדו עם הצאן והבקר שלהם ממקום למקום בארץ כנען, בני ישראל הגיעו לארץ גושן המתאימה לרועי צאן, וארבעים שנה במדבר ודאי שלא אפשרו עבודה חקלאית בקרקע.
אחרי שנות עראי רבות כל כך, המעבר לארץ כנען מסמן מעבר לחקלאות, להיאחזות בקרקע, וממילא מצריך אמונה שיציבות וקביעות הן אפשריות. המהפך המנטלי והמחשבתי הנדרש מן הנכנסים לארץ הוא עצום. כל כך נוח לוותר ולהישאר עם מקנה בעבר הירדן. ממילא מתעוררים חששותיו וחשדותיו של משה.
בני השבטים מבינים את הבעיה. הם אינם כופרים בהבטחה ובשבועה שנשבע ה' לתת לעמו את הארץ, אך מציעים הבטחה משלהם – הם ייכנסו אל הארץ ויהיו חלוצים לפני המחנה במלחמתם. רק אחרי שאחיהם יצליחו להיאחז בקרקע, ולא יהיה חשש שהבחירה בנחלת המקנה שבעבר המזרחי תגרור ויתור על האדמה שבעבר המערבי, יחזרו הם לבתיהם ולעיסוק שבחרו להם.
כעת, משסר החשש כי הם משתמטים מלשאת בעול עם אחיהם במלחמת מצווה, סר גם החשש שהם גורמים לרפיון רוחני ומעודדים זניחה של הארץ המובטחת. אורח החיים הנדרש מיושבי ארץ ישראל שונה מאורח החיים שהתאים מחוצה לה. יכול להיות שמי שמתעקש באופן פרטי להמשיך אורח חיים אחר ייענה בחיוב, אך הוא חייב להוכיח שיעשה הכול כדי לאפשר לאֶחיו את ההיאחזות בארץ ובאורחותיה, כולל המחירים הכרוכים בכך. עליו לוודא שבחירתו אין משמעותה היפרדות, ועליו להבין כי הפרת קשר הברית וההבטחה שבין השבטים, מובילה גם להפרת הברית וההבטחה עם ה'.
אנו מודים לד"ר תמר (לאור) מאיר, שעיוניה ליוו אותנו במהלך חומש במדבר, ומקדמים בברכה את הרב נתנאל לדרברג, ראש ישיבת ההסדר "מטיבתא" ומדרשת לינדנבאום־מתת בכרמיאל, שדבריו ילוו אותנו במהלך חומש דברים
