המלחמה שאנו נתונים בעיצומה מעוררת שאלות יסוד רבות בנוגע לזהות, הדורשות העמקה וחשיבה מחודשת. השאלה שברצוני לעסוק בה היא כיצד יש לעצב את דמותו של הגבר בחברה הישראלית העכשווית, ומה הן השלכותיה של מלחמה על הזהות הגברית. ברצוני להציע את דמותו של המילואימניק הישראלי הצעיר כמודל אפשרי לגבריות חדשה ומורכבת יותר, המשלבת בין תכונות "גבריות" מסורתיות של לוחם ובין חיבור רגשי ופגיעות. ראוי לקיים שיח מקביל גם על אודות האישה והנשיות בעת הזאת, אך נושא זה לא יידון במסגרת זו.
היוולדות כזכר אינה הופכת אדם אוטומטית ל"גבר" במהלך התפתחותו, ולפיכך השאלה כיצד החברה מכוננת זהות גברית היא מורכבת. בתרבויות רבות הנער נדרש להוכיח את גבריותו, והתואר הנכסף "גבר" אינו מוענק בחינם. בחברות קדומות ומסורתיות, בנים עברו טקסי בגרות שדרשו מהם להתמודד עם כאב עז (פציעות, מילה, קרב עם חיות טרף וכדומה) כהוכחה לגבריותם. נער שלא עמד במבחן או הביע כאב, ספג ביוש והשפלה מצד בני שבטו.
בתרבות המערבית המודרנית, כדי להיחשב "גבר" יש לקיים יחסי מין, לעזוב את בית ההורים או לרכוש מקצוע. בהקשר הישראלי, טקס בר־המצווה הוא טקס חניכה לבגרות, וביטוייו השונים – עלייה לתורה, נאום, מסיבה, טיול לחו"ל, פרויקט מדעי או התנדבותי – משקפים ערכים של מגזרים שונים בחברה. אירוע התבגרות משמעותי נוסף, בשלב מאוחר יותר, הוא הגיוס לצה"ל, המכונן טיפוס שונה של גבריות.
במעגלי שיח ועיבוד בצה"ל נחשפתי באופן תדיר לתמונה הבאה: גבר צעיר ושרירי, מתוק ועדין להפליא, מספר לחבריו בבכי על תחושותיו ואינו מרגיש צורך למחות את הדמעות. אני, ואולי עוד בני 40 ומעלה הנמצאים במעגל, חשים אי־נוחות ומקווים שהבחור הצעיר יפסיק לבכות. לעומתנו, חבריו מקבלים את הבכי בטבעיות ומשתתפים בכאבו
מבחינה פסיכואנליטית, התפתחות הזהות הגברית היא תהליך מורכב ורווי קונפליקטים. תיאוריית פרויד הקלאסית גורסת כי על הבן להתמודד עם "מאבק אדיפלי" מול אביו, ולחוות פחד מסירוס לצד הזדהות עם האב, על מנת לבסס את גבריותו. תיאוריות פמיניסטיות חלקו על פרויד, אך גם הן סברו שהתפתחות הגבר אינה ליניארית. בעוד הבת מזדהה עם האם כאובייקט ראשוני, הבן נדרש להכחיש את תלותו באם, הנחווית כדמות משתלטת ומציפה, ולהתנתק ממנה כדי לפתח זהות גברית. למעשה, הגבריות מוגדרת כניגוד לנשיות וכעליונה לה, תוך הכחשה וזלזול בצדדים הנשיים בתוך הגברים עצמם ואצל נשים. כך, בעוד פרויד מדגיש את המאבק מול האב, הגישה הפמיניסטית מתמקדת במתח ובניתוק מהאם הנדרש כדי לכונן גבריות, מה שמעצים את המתח בין המינים.
בדורות האחרונים, שינויים היסטוריים, כלכליים, חברתיים ואידיאולוגיים מרחיקי לכת הובילו לשינוי בתפקידו של הגבר, והמשימה להיות גבר הפכה מורכבת אף יותר. שתי מלחמות עולם הרחיקו את הגברים מבתיהם למשך תקופות ארוכות, והנשים תפסו את מקומם במשק ובתעשייה. כששבו, רבים מהגברים סבלו מפצעים פיזיים ונפשיים. הקידמה הטכנולוגית והכלכלית הפחיתה את היתרון בשוק העבודה שהקנה לגברים כוחם הגופני.
מעמד האישה עבר תמורות עמוקות בעשורים האחרונים. יציאתה לעבודה מחוץ לבית והשליטה בילודה שינו את תפקידה החברתי. תנועת הנשים הובילה לשינויים אידיאולוגיים משמעותיים, המחייבים את הגבר לבחון מחדש את מקומו במשפחה ובחברה. בשל תמורות אלה, ובהיעדר מסורת ברורה כיצד להפוך ל"גבר", הילד והנער אינם יכולים להעתיק באופן אוטומטי את דפוס הגבריות שהיה מקובל בדורות הקודמים, והם נדרשים לכונן גבריות בעלת צביון וגוון חדשים.
שיח מקוטב ומוקצן
השאלה של הגבריות הישראלית היא חלק מהקשר של רוח התקופה ושל התרבות המערבית העכשווית. מחקרים רבים מצביעים על משבר בגבריות המערבית, כאשר גברים סובלים יותר מבעיות בריאות, חינוך, חברה ופשיעה לעומת נשים. כך למשל, בנים מקבלים ציונים נמוכים יותר במבחנים סטנדרטיים, נוטים בגילאי בית הספר לבעיות התנהגות, בודדים יותר חברתית, ושיעורי ההתאבדות שלהם גבוהים פי 3־4. ישנו קונצנזוס רחב בתיאור המשבר בזהות הגברית. עם זאת, סוגיית הגבריות נדונה בדרך כלל, בדומה לשאלות קיומיות וזהותיות אחרות, במסגרת שיח ציבורי מקוטב ורווי אידיאולוגיה.
בשמאל הפוליטי ישנה טענה ותיקה על פערים מגדריים לרעת נשים. עם זאת, לאחרונה עולות טענות כי בתחומים מסוימים דווקא הגברים סובלים מאפליה, מבלי להתכחש לצורך המתמשך בקידום מעמד האישה. לפי גישה זו, שורש הבעיה טמון במבנה החברתי המכוון את הבנים לאמץ דפוסי התנהגות בעייתיים ומזיקים. האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) פרסמה ב־2018 הנחיות טיפוליות הגורסות כי הסבל הפסיכולוגי של גברים נובע מהציפיות החברתיות ל"גבריות מסורתית", המעודדת תכונות כמו תחרותיות, נטילת סיכונים, אלימות ודיכוי רגשות. במילים אחרות: הגבריות המסורתית נתפסת כ"רעילה" ומזיקה לגברים עצמם ולסובבים אותם.
כמענה טיפולי לגברים ממליצה האגודה על טיפול מודע מגדרית, שמטרתו לשחרר גברים מאידיאלים מיושנים, לעודד פתיחות רגשית (למעט כעס וזעם), ולטפח זהויות גבריות מגוונות ורכות יותר. גישה זו משקפת מגמות פרוגרסיביות, השואפות לשחרר את הפרט מהגדרות מגדר ביולוגיות קבועות.
הימין השמרני, לעומת זאת, מתאר את הגברים כאבודים וחסרי אונים, וקורא להשיב עטרה ליושנה ולהחזיר את דמותו של הגבר המסורתי, השולט והדומיננטי. חלק מדוברי הגישה תובעים לשוב לחלוקת התפקידים המגדרית הישנה, כאשר מקומה העיקרי של האישה הוא בתוך הבית ולא בזירה הציבורית – באולמות ההרצאות, בבתי המשפט, בבסיסים צבאיים ובחדרי הניתוח. מחנה זה מעודד את האידיאל הגברי של ה"לוחם", הכולל תכונות כמו כוח, אומץ ועצמאות, תוך התעלמות ולעיתים אף אישור של צדדיו האפלים, הכוללים אלימות ודיכוי. חיבור רגשי נתפס כסימן לחולשה. ישנו אף מיעוט שדוגל ביחסים היררכיים ולעתים אלימים כלפי נשים, כאשר הגבר נתפס כעליון.
נראה שבכל צד בוויכוח טמונה אמת חלקית, והחששות של המחזיקים בשתי העמדות מובנים. מחד גיסא, כשמנהיגים כמו טראמפ ופוטין הופכים מודל לחיקוי של גבריות, החרדה מובנת. מאידך גיסא, אף שרבים מאמינים בחשיבות האפשרות שגבר יתחבר רגשית לעצמו ולזולת, ויהיה מסוגל לחוות פגיעות וחולשה ללא בושה, רבים תוהים כיצד כל מה שנתפס בעבר כגברי, הפך פסול. יש המתגעגעים לדמות הגבר "של פעם", המוכן להקריב את עצמו להגנת אשתו, ילדיו ועמו. האם אדיבות כמו פתיחת דלת לאישה נועדה רק להפגין כוח ועליונות, או שמא היא ביטוי לדרך ארץ?
חלק מהמלכוד בשיח על גבריות ונשיות במערב נובע מהקיטוב והקיצוניות בין שני המחנות, אשר מונעים דיון מעמיק ופתרונות אמיתיים. השאלה המרכזית היא, אילו מודלים של גבריות על החברה לטפח ולקדם?
המהפכה הציונית
במסורת היהודית מוצגים מודלים רבים ומגוונים של גבריות. כבר בספר בראשית ניתן למצוא קשת רחבה של דמויות גבריות, החל מאדם הראשון, דרך נח ואברהם וכלה ביוסף ויהודה. כל דמות מציגה מאפיינים ייחודיים משלה, נקודות חוזק וזוהר לצד אתגרים וקשיים. ספרות חז"ל ממשיכה ומרחיבה את מנעד הדמויות הגבריות, הן בדמותם של החכמים עצמם והן בפרשנותם ועיצובם מחדש של הדמויות התנ"כיות.
עם המעבר מן העולם המקראי לעולמם של חז"ל, ניכר שינוי בתפיסת הגבריות. בתנ"ך, הגבריות נקשרת פעמים רבות לדמות הלוחם וגיבור המלחמה, כפי שמשתקף בפנייתו של מלאך ה' לגדעון: "ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל", או בתיאור של דוד כ"יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה". ואולם, בעולמם של חז"ל מושג הגבורה עובר תמורה, כדברי בן זומא: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". הדגש עובר מן העוצמה המוקרנת החוצה אל עבודה פנימית של כיבוש היצר, התגברות על דחפים שליליים, ליטוש המידות והעמקה בלימוד תורה.
תופעה מרגשת נוספת היא אבות שדרך בניהם מצליחים לגעת מחדש בחוויית הלחימה שלהם מתוך פתיחות רגשית. שמעתי סיפורים רבים על בנים שמתקשרים לאביהם ומספרים על חרדה ודאגה. כמים הפנים לפנים, האבות נזכרים מזווית חדשה במלחמת לבנון הראשונה ומצליחים לעבד את זיכרונותיהם, לא כפלאשבק טראומטי אלא כחוויה בעלת משמעות ליד ליד
לאורך הדורות, ובפרט בתקופת הגלות, נוספו מודלים נוספים של גבריות: הפילוסוף, המשורר, המיסטיקן, החסיד, הרב ועוד. מודלים אלה המשיכו לפתח מצוינות רוחנית ואינטלקטואלית ועולם פנימי רגיש, עמוק ומפותח. ככל שמודלים אלו תפסו מקום מרכזי יותר בחברה היהודית, הדמות המסורתית של הגבר היהודי כ"גיבור ואיש מלחמה" הלכה ונשכחה.
הביקורת הציונית על דמות הגבר היהודי בגלות הייתה נוקבת ומרה, כפי שמשתקף בכתביהם של הוגים ומשוררים מרכזיים בתנועה. יוסף חיים ברנר דימה את הגבר היהודי הגלותי לאישה: "היהודי אינו יודע לחיות. חלוץ, איש צבא אינו לעולם. המון יהודים בשעת שריפה, בשעת אסון – דרך נשים להם". המשורר הלאומי, בפואמה "בעיר ההרגה", תיאר בצורה גרפית ומזעזעת את חוסר האונים והפסיביות של הגברים היהודים אל מול האלימות המינית שבוצעה בנשותיהם: "שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן הַחוֹרִים בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים. נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָן… שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ – וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ, וְאֶת עֵינֵיהֶם לֹא נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ". אמירתו הנוקבת (והמתריסה תיאולוגית) של ביאליק כי "וְאוּלַי גַּם אִישׁ לְנַפְשׁוֹ אָז הִתְפַּלֵּל בִּלְבָבוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס, וְאֵלַי הָרָעָה לֹא תָבֹא", מדגישה באופן נוקב את חוסר האונים והפחדנות של הגברים היהודים. במקום להתייצב ולהגן, הם מתפללים בחשאי כי הרעה תחלוף על פניהם.
ביקורת זו על דמותו של הגבר היהודי בגולה שימשה כר פורה לאתוס הציוני החדש, ששאף להעלות מתהום הנשייה את דמות הגבר היהודי הלוחם. מגמות ציוניות שאפו לטרנספורמציה מוחלטת של הזהות היהודית, ובמרכזה יצירת דמות גברית חדשה. האידיאל הציוני דחה את הדימוי של היהודי הגלותי – בחור הישיבה או איש השטעטל – שנתפס כחלש, פסיבי וחסר גוף ועוצמה, וביקש להציב במקומו גבר יהודי חדש: לוחם, עצמאי, גאה ואמיץ. חוקרים רבים טוענים כי הציונות שאפה "לגאול" לא רק את הארץ אלא גם את הגוף והנפש של הגבר היהודי; להפוך את הגוף היהודי הגברי מחלש למחושל ולוחם, ובמקביל לחולל מהפכה נפשית – מפחדנות והססנות, לאומץ לב ועוצמה.
ייתכן שהמהפכה הציונית הרחיקה לכת. לעיתים, הגבריות הציונית החדשה הייתה כרוכה בתופעות של גסות ובהיבטים של זלזול וקיפוח כלפי נשים. בניגוד לגבר הגלותי, שהיה מאופיין גם ב"איידלקייט", עדינות ורגישות – הדגש על כוח פיזי, לוחמה וכיבוש הניב לעתים דימוי של גבריות גסה, הגמונית ואף שוביניסטית. נימוסיהם ולמדנותם של בחורי הישיבה והסטודנטים נזרקו לטובת הנשק והמעדר, אולם בדרך נזרקו גם תכונות חשובות כגון ענווה, חמלה ו"רחמנות", ונזנחו לעיתים ערכים ומסורות בעלי חשיבות, יחד עם עושרה הרוחני והאינטלקטואלי של המורשת היהודית.
בדומה לאדם המערבי, גם היהודי הציוני נמצא במלכוד ונדרש לבחור בין שני מודלים גבריים מנוגדים: המודל הגלותי של פנייה לעולם הפנימי, לימוד תורה ועידון הנפש, תוך הזנחת הגוף והחומריות, מול האידיאל הציוני המחולן, הקורא לעוצמה, נחישות ורוח לחימה. השאלה היא האם ניתן לנוע בין שני הקטבים, ולכונן דמות של גבר יהודי המחובר הן לגופו החזק והחסון והן לצדדים הרכים והנשיים של נפשו. התלמוד מתאר את דמותו של דוד המלך באופן המשלב בין שני ההיבטים הללו: "כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (מועד קטן טז, ע"ב). האם אפשר לכונן אתיקה גברית־יהודית הכוללת הן את הגבורה של הגוף והן את העדינות של הנפש?
לב אבות על בנים
בעיצומו של שמחת תורה השנה, יצאו ניני המכבים כאריות מבתיהם ורצו לשדה המלחמה, לשמור ולהגן על ביתם הפיזי ועל כבודם הלאומי. רבים חשו תחושת אחריות וכישלון עמוקה נוכח המחדל הביטחוני של 7 באוקטובר, שהוביל לרצח נשים וילדים. מעשי האונס הנוראיים חיללו את כבוד המשפחה ואת הכבוד הלאומי, מושגים שכמעט נשכחו בתרבות המערבית. נחרפו מערכות ישראל, ומתוך ההשפלה הקשה התעוררה בקרב גברים רבים דמותו של איש המלחמה התנ"כי, דמות הלוחם האציל. גבורה ואחוות לוחמים מילאו את האוויר.
במלחמה הנוכחית, הגבר המילואימניק לא התמקד רק בלחימה, אלא ביקש לשמור גם על עדינות נפשו ורגשותיו. גיבורי המלחמה שאפו לשמר את האינדיווידואליות ואת צלם האנוש שלהם, לצד מסירותם לקולקטיב הלאומי. ביטוי לכך ניתן למצוא במעורבות חסרת התקדים של קציני בריאות הנפש במאמץ לסייע לחיילים, בסדיר ובמילואים כאחד, בעיבוד חוויות ותחושות. כחלק מהשירות הצבאי מתקיים שיח רגשי משמעותי, תוך מתן מקום לרבדים "נשיים" יותר של הנפש. החיילים עוּדדו להתחבר לעולמם הפנימי, לרגשותיהם ולמחשבותיהם, ולבחון כיצד החוויות העוצמתיות של הלחימה, כולל המפגש עם סבל האויב, משפיעות עליהם. כך נפתח פתח למעבר בין הזהות הלוחמת ובין פנים רכות, עדינות ואף פגיעות יותר, ונוצר סוג של גבורה פנימית חדשה.
ניכרים הבדלים בין־דוריים ביכולתם של החיילים ליצור שיח רגשי ולהיפתח לחלקים פגיעים בנפשם. בעבר הייתה בשלות מועטה יותר להתחברות רגשית בזמן הלחימה ולאחריה, ודמעות וכאב של לוחמים הודחקו והוסתרו. כמתואר לעיל, לצבר הגברי של תחילת הציונות לא ניתנה לגיטימציה להביע חולשה וכאב. עד המלחמה הנוכחית, גם מי שחווה תסמיני פוסט־טראומה נטה לפנות לעזרה באופן דיסקרטי ומתוך בושה. אך כיום, לוחמים צעירים יוצרים קשרים אינטימיים וחולקים זה עם זה קרבה רגשית. לוחם קרבי יכול לשתף בתחושת השבריריות שלו, בלי לחשוש שהדבר יערער את דימויו הגברי או את יכולותיו.
במעגלי שיח ועיבוד בצה"ל, נחשפתי באופן תדיר לתמונה הבאה: גבר צעיר ושרירי, מתוק ועדין להפליא, בדרך כלל מתחת לגיל 30, מספר לחבריו בדמעות על תחושותיו. הוא ממשיך לבכות, ואינו מרגיש צורך למחות את הדמעות. אני, ואולי עוד בני 40 ומעלה הנמצאים במעגל, חשים סוג של אי־נוחות, מוכנים להתאפק ולהכיל את הבכי, אבל מקווים שהבחור הצעיר כבר יפסיק לבכות. לעומתנו, חבריו הצעירים מקבלים את הבכי בטבעיות ומשתתפים בכאבו. בפשטות ובטבעיות עוברים הלוחמים מצחוק לבכי, מסיפור גבורה לסיפור פדיחה, מציניות לרצינות ואחריות. ואני יושב נפעם ומתרגש ממה שחוזות עיניי: הנה גברים צעירים, מלאים בעוז ובחן, שמכילים בתוכם אנושיות מורכבת ופשוטה כאחד: את אפיוני הלוחם, לצד "איידלקייט", פגיעות וחיבור רגש.
תופעה מרגשת נוספת שמתרחשת בעיצומה של המלחמה, היא אבות שדרך בניהם הלוחמים מצליחים לגעת מחדש בחוויית הלחימה שלהם מן העבר, מתוך פתיחות רגשית ופגיעות חדשה. הם נפתחים ומספרים לראשונה על החוויות הסובייקטיביות שלהם כחיילים ועל האופן שבו הלחימה השפיעה עליהם. שמעתי סיפורים רבים על בנים שמתקשרים לאביהם ומספרים לא רק על גבורת המלחמה אלא גם על פחדים, חרדה ודאגה. כמים הפנים לפנים, האבות נזכרים מזווית חדשה במלחמת לבנון הראשונה ובחוויות לחימה נוספות, ומצליחים לעבד מחדש את זיכרונותיהם, לא כפלאשבק טראומטי אלא כחוויה בעלת משמעות. לאחר שנים רבות הם נוגעים ברבדים הרגשיים של מה שעברו בעבר, בבחינת "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".
חיילינו היו עדים לזוועות 7 באוקטובר, וכעת נדרשים להילחם בעצימות גבוהה עם כל המשמעויות הכרוכות בכך: כניסה לסכנת חיים, חשיפה לפציעות משנות אורח חיים, והיותם עדים למותם ופציעתם של אחיהם לנשק. עם זאת, החייל הישראלי הצעיר מהווה מודל לחיקוי עבור גברים צעירים מבולבלים במערב. הוא משלב רגישות ופגיעוּת, לצד היותו לוחם עז. המילואימניק הישראלי מצליח לשלב בין תכונות ה"לוחם" המסורתיות כמו כוח, אומץ ומנהיגות, ובין חיבור רגשי, כאב, פגיעוּת, עדינות וקבלה עצמית. במקום לראות בתכונות ה"נשיות" איום על זהותו הגברית, הן מהוות חלק בלתי נפרד מזהותו העצמית, ומאפשרות לו להתחבר לרבדים עמוקים בתוכו ובזולתו. אולי מתגלה כאן בשורה של גבר יהודי שמצליח לנוע בין הרמת אגרוף לחמלה, בין גוף לנפש, בין רוח קרב לכיבוש היצר.
חיפוש משמעות ורגשות זעם
ציירתי בקווים אופטימיים ואוהדים את דמותו של החייל והמילואימניק הישראלי. אכן, חיילי צה"ל הם מקור לתקווה עבור החברה הישראלית המשוועת למנהיגות גברית ונשית ראויה, ונדמה שחיילינו מהווים דוגמה אישית ומודל לחיקוי עבור החברה המערבית כולה. עם זאת, בשולי הדברים,חשוב לציין שחיילינו מתמודדים עם אתגרים וקשיים שעלינו להיות ערים אליהם. אציין בקצרה שני אתגרים מרכזיים ובולטים בעיניי, שאיתם מתמודדים החוזרים משדה הקרב אל הבית ואל השגרה.
ראשית, מילואימניקים רבים חשים היעדר משמעות במעבר מהלחימה בשדה הקרב אל מציאות העבודה והשגרה, העלולה ליצור תחושת ריקנות ותסכול. אם לפני המלחמה אדם התמודד בדרכו עם תחושות של חוסר שביעות רצון בעבודה או בקריירה, כעת אותן תחושות הופכות למשבר קיומי. רבים מבקשים יעדים ומטרות חדשים לחייהם, ותוהים לאן להוליך את דרכם.
ואולם נדמה שהלוחמים החוזרים משדה הקרב חווים לא רק תסכול, ריקנות ומשבר קיומי, אלא גם זעם. זהו זעם בוער הנובע מהמצב הקשה והמורכב שמדינת ישראל נמצאת בו. לדעתי, אל להם לכבות את הזעם הזה, ואל לנו כחברה להירתע ממנו. לעיתים החברה המערבית נרתעת מכעסם וזעמם של גברים, בהיותו רגש שעלול להוביל למעשים כוחניים ואף אלימים. אך למרות הסכנה הטמונה בכך, חשוב לזכור שמדובר בגיבורים היודעים גם לרסן את יצריהם.
בסיוע החברה נוכל לעזור להם להחזיק, לווסת ולנתב את הכעס למחוזות חיוביים של תיקון וחיזוק החברה והמנהיגות – תחומים הזקוקים נואשות לשינוי. אל לנו ולהם להיבהל מהשבר הקיומי שהם חווים מול קריירה הנדמית לפתע חסרת טעם, או מהכעס כלפי עניינים פעוטים. ייתכן כי דווקא מתוך אנרגיות אלו יצמח זרע התיקון. כבר עתה אנו עדים ליוזמות חברתיות מבורכות של חיילי מילואים שמטרתן תיקון חברתי, ועלינו לספק להן רוח גבית. יש לטפח ולעודד את רוח הלחימה גם בחזרה לחיים האזרחיים, תוך ביצוע ההתאמות הנדרשות.
הסוגיה המאתגרת השנייה נוגעת ליחסים בין גברים לנשים. אמנם המאמר הנוכחי לא עסק ישירות במתח שבין המינים, אך חשוב לציין כי דור הצעירים של חיילים ומילואימניקים חווה תחושת סירוס מסוימת, הנובעת ממסרים של תנועות מקצועיות (דוגמת APA) וחברתיות (דוגמת "מי טו"). תנועות אלו מאשימות אותם כי עצם גבריותם ותשוקתם מהוות פגיעה בנשים. לוחמים רבים מביעים מועקה על כך שהם נדרשים לרסן את עצמם מעבר למידה הנדרשת.
החשש להביע גבריות מתבטא הן בבית, בחיק המשפחה, והן במרחב המשרדי הפתוח. במרחבים אלו הגברים חשים מרוסנים וחוששים מכל התנהגות העלולה להתפרש כפוגענית, בהתאם לכללי ה"פוליטיקלי קורקט". מחד גיסא, אין להתעלם מהסיכון הטמון במיניות ותשוקה גברית שאינן מרוסנות. מאידך גיסא, נראה כי בקרב חלק מהגברים האיכותיים, דתיים וחילונים, המשרתים במילואים, המטוטלת נעה באופן קיצוני מדי לצד השני. ראוי לציין כי גם נשות מילואימניקים רבות מדווחות על תחושה שבני זוגם אינם מפנים כלפיהן את תשוקתם. תופעה זו משפיעה על תחושתן העצמית ועל טיב הזוגיות שהן מבקשות לכונן עם בני זוגן.
נדמה כי אין פתרון פשוט למתח שבין מיניות גברית, המפיחה תשוקה וחיים במערכות יחסים זוגיות, ובין כוח מיני היוצר שליטה הפוגעת בנשים ומדכאת אותן. באופן דומה, אין נוסחה קלה ליצירת דמות גברית המשלבת הן תכונות גבריות והן רגישות לצדדים הנשיים שבו. מורכב ביותר לשלב באותה אישיות תחושות של יוזמה, כוח ואסרטיביות, לצד פגיעות, שבריריות ויכולת הקשבה. על אף הסכנה, ונוכח הכאב והתסכול שחווים גברים ונשים, נראה כי יש לתת אמון מחודש בגברים ובתשוקה הגברית. בשדה הקרב אפשרנו לגברים הצעירים שלנו מרחב של חירות, והם הוכיחו את עצמם כאחראים ונאמנים למשימת ההגנה על העם והמולדת, מבלי לנצל לרעה את הכוח הצבאי והתוקפני שניתן להם.
לסיכום, דמות המילואימניק הישראלי הצעיר מציגה מודל ייחודי לגבריות בת זמננו. מודל זה משלב את עוצמת הלוחם עם רגישות ופתיחות רגשית, ויוצר אינטגרציה של מסורות גבריות שונות ביהדות. הוא מציע פתרון אפשרי למשבר הגבריות במערב, ומהווה בשורה לחברה הישראלית והמערבית כאחד. דמות זו אינה קורסת בין גבריות מחוספסת ואלימה ובין נטישת תכונות גבריות מסורתיות, אלא מייצגת אישיות מורכבת, המחזיקה במתח בין היבטים שונים. אסיים בתפילה שה' ייתן כוח לגיבורי החיל, גיבורים בגוף ובנפש. לכו בכוחכם זה והושעתם את ישראל מאויבינו מבחוץ ומצרותינו הפנימיות. חזקו ואמצו.
