פרשת הדרכים של הציונות הדתית

"גם למראה נושן יש רגע של הולדת", כתב נתן אלתרמן, לוכד את הרגע הזה של התפעמות פתאומית מההוד של מראה שחוק. לא רק למראה נושן, גם לאמיתות ישנות ושחוקות יש רגע של הולדת, כשפתאום מבינים מחדש את החשיבות הדרמטית שלהן. רגע כזה מתרחש בתקופה הנוכחית, מול הרעיון הישן והשחוק שישראל היא, וצריכה להיות, יהודית ודמוקרטית־ליברלית. זוהי האמת הפשוטה: או שישראל תהיה יהודית, דמוקרטית וליברלית בדיבור אחד, או שהיא לא תהיה.

האמת הקיומית של הרעיון הזה נשחקה בשנים האחרונות, והוא נתפס כעמדה ערכית שנויה במחלוקת. מולו התייצבו תומכי ה"מדינה יהודית ששיטת המשטר שלה היא שהרוב קובע", או תומכי ה"דמוקרטיה ליברלית עם רוב יהודי". כאילו יש דרך לקיים במזרח התיכון העוין, בארץ ישראל המקודשת, מדינה לא מוסלמית שאין לה זהות יהודית־לאומית עמוקה, מלכדת ומגובשת שתאפשר לה לעמוד מול הקמים עליה לכלותה, שתגרום לחיילים לקום ולהסתער ולבעלי משפחות לשים בצד את חייהם לתשעה חודשים. או כאילו יש דרך לקיים במזרח התיכון העוין מדינה קטנטנה מוקפת מכל צדדיה ללא תרבות ליברלית הומניסטית של חופש, קדמה, שגשוג כלכלי ומחקר אקדמי; תרבות כזו שהיא היחידה שמייצרת עליונות טכנולוגית, בריתות וסיוע מהעולם החופשי, ושגשוג כלכלי בר קיימא.

תשעת החודשים האחרונים הזכירו לנו את מה שמנוסח בפשטות אגבית, לא מוצהרת, במגילת העצמאות: למרות המתחים הגדולים ביניהם, אי אפשר לבחור בין המרכיבים הללו; אי אפשר לקיים פה את המדינה בלי אחד מהם. כי כאמור, או שישראל תהיה יהודית, דמוקרטית וליברלית, או שהיא פשוט לא תהיה. ובשאלה הזו יש לציבור הציוני־דתי השפעה גדולה, לטוב או למוטב.

הציבור הציוני־דתי חי שנים ארוכות בנוחות יחסית במתח שבין המקפים. לא רק ציונות ודתיות אלא גם הקודש, האומה והאנושיות, אותם שלושה כוחות שהרב קוק הגדיר כהכרחיים לכל קיום אנושי. במידה רבה הוא הציע חזון של חיבורים והחזקת מתחים, לא "עד הסוף" בשום דבר, מתוך מחויבות להחזיק את הכול יחד.

עם התגברות מגמת הדיכוטומיוּת והקיטוב הכללי, נוצרה גם בתוך הציונות הדתית התחושה שאי אפשר להחזיק את ההפכים והמתחים, ושחייבים לבחור. וכך, את המיזרוחניקיות המשופמת, המחויבת לשילוש הקדוש של עם, תורה וארץ ישראל, שפוסחת על שני הסעיפים כדי להחזיק הכול יחד, החליפו האופציות האידאולוגיות, המנוסחות והקוהרנטיות הרבה יותר: החרדיות הלאומית, והדתיות הליברלית.

נתונים עדכניים מצביעים על כך ש־27 אחוז מבני המגזר מגדירים עצמם כחרדים־לאומיים, ו־20 אחוז כדתיים ליברליים (על פי סקר שערכו באפריל האחרון ד"ר מנחם לזר ופרופ' אודי לבל מממרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר־אילן). היתר הם "דתיים מיינסטרים", מיינסטרים שהוא אומנם הרוב, אך כרגע נטול כוח פוליטי, שנמסר כולו לידיים החרדיות־לאומיות. הדבר קרה, באופנים אחרים, גם למסורתיות המזרחית. גם היא בנויה על החזקת מתחים פנימיים, מבלי לנסח, להגדיר ולחדד עד הסוף, וגם היא נדבקה בנגיף הקיטוב המשתולל במערב, כהגדרתו של מיכה גודמן.

התוצאה היא שקבוצות שבעבר היו חלק ממה שהחזיק את החברה הישראלית יחד, חלק ממה שאִפשר את הקסם הישראלי של מסורתיות וקדמה, מזרח ומערב – הפכו לחלק ממה שמפרק אותה מבפנים; חלק מן המאבק בין לאומיות לליברליות, בין יהודית לדמוקרטית, שמסכן את עצם יכולתה של מדינת היהודים להמשיך ולהתקיים.

כדי להיות חלק מהתיקון ומהצלת המדינה, "דתיי המיינסטרים" צריכים לקבל ארבע הכרעות, כפי שאפרט.

אמור לי מי שותפיך

הכרעה ראשונה: האם תת־מגזר זה הוא חלק מהברית הציונית, או מהברית הדתית? לא האם אפשר להיות ציוני ודתי, אלא האם הברית הפוליטית שלך, ה"גוש" הפוליטי שלך, הם עם הציבור החרדי או עם הציבור הציוני. זו השאלה שתקבע האם תקום פה קואליציה ציונית שתפעל בנחישות ואפילו באגרסיביות להרחבת מעגל המשרתים ולאיוש 15 הגדודים שחסרים לצה"ל, או קואליציה דתית מסורתית ("ישראל המאמינה") שתמשיך את הפטור ושלא ברור כיצד היא מתכוונת להגן על המדינה.

שאלת הברית הפוליטית היא בעצם השאלה שהביאה מלכתחילה לייסוד "המזרחי" על ידי הרב ריינס ב־1902 – למרות היותו בשר מבשרה של היהדות החרדית, למרות המחירים האישיים האדירים ששילם בדמות חרמות והרחקות, ולמרות המחלוקות הקשות והנוקבות עם החילונים בני זמנו על אופי התנועה הציונית והחינוך בה. אלה היו מחלוקות קשות לא פחות ממחלוקות חילונים־דתיים בימינו, ועדיין הרב ריינס הכריע שהמאמץ לבנות מקלט בטוח לעם היהודי ולכונן מדינה יהודית מחייב שותפות עם כל מי שמחויב למשימה הזו, גם במחיר פירוק השותפות עם שומרי המצוות.

מפלגת "הציונות הדתית" הכריעה בשנים האחרונות הכרעה הפוכה. הברית שלה היא עם החרדים הלא־ציונים, והיא דבקה בברית הזו גם בלב ימי המלחמה, כאשר בני הציונות הדתית משלמים מחיר אישי כבד בעקבות החוסר הדרמטי בלוחמים. הברית הזו תקפה גם כאשר מדובר בחיזוק, מימון והגדלת מערכת החינוך החרדית המתבדלת (לעומת, נניח, הזרם הממלכתי־חרדי), וגם כאשר עומדות על הפרק סוגיות כמו זהות ואופי הרבנים ושירותי הדת בישראל. בכל אלה פועלת מפלגת הציונות הדתית כשותפה מלאה של העמדה החרדית המתבדלת והמשתמטת. אם ביחס לרבנות זה בעיקר מוזר, בשתי הסוגיות האחרות – בנושא הגיוס ובסוגיה החינוכית, שלה השלכה ישירה על ההשתלבות כלכלית של החרדים – מדובר באיום ממשי על המשך יכולתה של ישראל להתקיים. במובן הזה זוהי חזרה ממשית לצומת שבו עמד הרב ריינס, באשר היא נוגעת לעצם קיומו של הפרויקט הציוני. אותו צומת, אבל בחירה הפוכה.

כיום, אחרי טבח שמחת תורה ולאחר שהמשמעויות הקיומיות של הסוגיות הללו ברורות, יצטרך המיינסטרים להכריע האם הוא תומך בבחירה הזו של מפלגת "הציונות הדתית", או מבקש לקיים ברית פוליטית עם שותפיו לטנקים ולהגנת המדינה. אכן, תהליך הגיוס יהיה קשה וממושך וידרוש נחישות וצעדים לא פשוטים, לצד התאמות ורגישות – אך דווקא משום כך שאלת הברית הפוליטית היא קריטית. רק קואליציה ציונית שאינה תלויה במפלגות החרדיות תוכל לקדם את הגיוס ואת הפסקת התקצוב לרשתות חינוך שאין בהן לימודי ליבה ושיש בהן אי־סדרים חמורים ועושק עובדי הוראה, כפי שמתברר לאחרונה. ורק אם הציבור הציוני־דתי ידרוש מנבחריו להיות חלק מהברית הציונית, ברית שכזו תוכל להתקיים.

איראן לא תחכה

הכרעה שנייה היא בין משיחיות טהרנית למשיחיות פרגמטית. בספקטרום שבקצהו האחד נמצאת ודאות דתית שאנו בתהליך קוסמי חד־כיווני, מונהג באופן אלוקי לקראת הגאולה השלמה והמלאה, ובקצהו השני ניצבים שיקולי היתכנות, הסתברות, יחסים בינלאומיים ושיקולים כלכליים – עולה השאלה האם אנו מנסים למהול ולאזן, או שהמשיחיות הטהורה מכריעה כי "מן השמיים ירחמו".

המשיחיות עצמה היא לא הבעיה, אולי להפך. הציונות היא תנועה בעלת ממדים משיחיים. משיחיות היא כוח מניע, וקשה מאוד לקיים את המפעל הציוני בלי האנרגיה הפנימית שגלומה בה. אבל כאשר היא איננה מאוזנת עם שיקולים ארציים, היא הופכת לקנאות שמסכנת את אותו מפעל עצמו. בן־גוריון הוא דוגמה לאנרגיה ואמונה משיחית אדירה, שאוזנה על ידי פרגמטיזם קשוח. בצדק טען גרשון הכהן במאמרו "אין ציונות בלי משיחיות" (מקור ראשון, 29.9.2023), כי האופן שבו הגדיר בן־גוריון את החזון הציוני, כאשר כתב למשל כי "המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית", הוא ביטוי למשיחיות. אי אפשר לפרש אחרת גם את הטקסט שכתב בלב ימי מלחמת העולם הראשונה: "מתוך תהום המחשכים שאפפו את עמנו בשעת חירום זו, הולך ובוקע קו אור. שאיפת הגאולה מפלסת לה נתיב בלבב האומה. 'נתעורר המת נזדעזע המת'. הקטסטרופה האיומה, היותר גדולה בדברי ימינו אחרי מפלת בר כוכבא, שבאה עלינו, עוררה סוף סוף את העם, ובתוך הסערה מגיע אלינו קול שופרו של משיח".

אבל לצד זאת אי אפשר להתעלם מהפרגמטיזם הקשוח של בן־גוריון עצמו: הבחירה לקבל את תוכנית החלוקה בזמן שאחרים התנגדו וראו בה השלמה עם גבולות בלתי אפשריים וּויתור על חלום הדורות; קבלת כספי השילומים מגרמניה בשם ההכרח הכלכלי הפרגמטי לבנות את המדינה ולשקם את הניצולים, בזמן שריח המשרפות עדיין עמד באוויר והזוועות היו טריות, ומול טענות מוסריות קשות ומוצדקות על נרמול השטן הנאצי וסחר בדם בני העם היהודי; ולבסוף, הפרגמטיזם הקשוח שגרם למי שהכריז עם תום מבצע קדש, מעל בימת הכנסת, על "מלכות ישראל השלישית", למי שכתב לחיילי צה"ל "שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל העתיקה: שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען, תיפול עליהם אימתה ופחד. אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבתה, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית" – להחליט יום למחרת על נסיגה מחצי האי סיני, נוכח המשבר העמוק ביחסים עם ארה"ב וצרפת, והסכנה שהוא טמן למדינה הצעירה.

גם כאן, ההנהגה החרדית־לאומית של מפלגת הציונות הדתית בוחרת בקצה המשיחי־טהרני ללא איזונים וללא תמהיל. שיקולים כלכליים, יחסים בינלאומיים, סדרי כוח, חימושים, סנקציות – כל אלה נתפסים כ"הבלי העולם הזה" ומתגמדים מול האמונה ש"נצח ישראל לא ישקר". "אז הכלכלה תתמוטט, יהיה פה צנע כמו אחרי השואה. פשוט נתחיל מחדש",  אמר לי רב חרד"לי. "ואיראן תמתין לך ארבעים שנה, עד שתבנה מחדש צבא של עולם ראשון?", שאלתי.  "ה' יעזור", הייתה התגובה. דירוגי אשראי, צורך בהשקעה במנועי צמיחה וקיצוץ כספים שמעודדים אי־תעסוקה, או סתם בחירות רציונליות בסוגיות של יחס חוב־תוצר, מתגמדים מול כלכלת "אם בחוקותי תלכו". וכך, סנקציות כלכליות בינלאומיות והחלטות בתי הדין הבינלאומיים, אינם נלקחים כפקטור מול "הנס של השנה האחרונה". גם כאן יצטרך המיינסטרים לבחור, האם משיחיות ופרגמטיות יחד או משיחיות לבדה.

ממגזר לעם

הכרעה שלישית היא היחס למערב ולעולם בכלל. האם אנו רואים ב"עם לבדד ישכון" ברכה וייעוד, או חותרים באופן מתמיד להיות חלק ממשפחת העמים. האם אנו רואים כל מה שבא מן המערב כנגוע וכ"מוסר נוצרי", ודוגלים בדחייה מוחלטת של ערכי ההומניזם והעמדתם כמנוגדים למסורת היהודית, או רואים את כבוד האדם וחירותו, האוטונומיה והשוויון, המרכזיים כל כך בתרבות הליברלית, כבסיס למה שראה הרב קוק כ"עת מאושרה בה ניתן לקיים ממלכה ללא רשעה וברבריות". כן, הדמוקרטיות הליברליות נתונות כיום במשבר עמוק. כן, הפרוגרסיביות מאיימת על הליברליזם ויש הרבה צביעות וגם אנטישמיות באופן שבו משתמשים בזכויות האדם. אבל בדיוק משום כך עלינו להכריע: האם פנינו לברירת המוץ מהתבן, לאיזון נכון בין הלאומיות לליברליות (במובנה המקורי), או להסתגרות ודחיית כל מה שהומניסטי ומערבי.

זו שאלה עם משמעויות מעשיות דרמטיות. כל תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל נבנתה על היותה חלק מהעולם המערבי. תחמושת, בריתות צבאיות, ייצוא נרחב לאירופה (אחוז עצום מהכלכלה הישראלית) – מעולם לא הייתה פה הנהגה שסיפרה לעצמה שישראל הקטנה יכולה לעמוד לבדה. אבל השאלות המעשיות אינן מעשיות בלבד, הן יושבות על תשתית מוסרית.

כיום, ההנהגה החרדית־לאומית מובילה קו של התבדלות ועוינות כלפי העולם המערבי. לפעמים נדמה שהדגם שממנו היא שואבת השראה הוא דווקא של המדינות סביבנו. ההתפעלות מהצומוד לאדמה והרצון "לדבר ערבית", גולשים מהכרח נורא כדי להתמודד עם המרחב, מחלחלים והופכים להזדהות עם נורמות מוסריות של בוז לחוקי המלחמה הבינלאומיים, לשלטון חוק, לאיסורי הוצאה להורג ללא משפט, לאיסור פגיעה בחפים מפשע ולאיסור ביזה, של מחיקת הרתיעה מגזענות ושל כמיהה למדינה "בלי בג"ץ ובלי בצלם". השאלה היא לא המעשים בפועל, כי חוטאים יש ויהיו תמיד; השאלה היא היחס לנורמות. גם כאן יצטרך המיינסטרים לבחור, וגם כאן, בהיעדר ברית בינלאומית מעשית אלטרנטיבית, הבחירה היא בעלת משמעויות קיומיות לישראל.

ההכרעה הרביעית היא אולי הקשה מכולן: אנחנו עם או מגזר? האם ממשיכים להיאבק על "המוסדות שלנו", על תקציבי חינוך גדולים יותר "לילדים שלנו", על דחיות שירות לטובת לימוד "לילדים שלנו" (לעומת אחד מעשרה בלבד לבוגרי החינוך הממלכתי), או שפועלים מתוך מחויבות לחברה כולה. האם רק ילדים דתיים הם הילדים שלנו, או כלל הילדים הישראלים.

גם כאן כדאי להתבונן בהכרעה של בן־גוריון לפרק את תנועת הפועלים על זרם החינוך שלה ומוסדותיה הרבים, ולהפוך אותה "ממעמד לעם". המשמעות הייתה פחות קהילתיות ופחות פריווילגיות, ויותר השפעה רחבה. זו הכרעה קשה ומפחידה שכן יש לה מחירים כבדים וישירים, לא רק בהיבטים התקציביים אלא בעיקר בהיבטים הזהותיים. היא דורשת ביטחון ביכולת לחנך ילדים לאמונה ונאמנות לדרך חיים מסוימת, בלי למיין, לסנן ולעסוק כל העת ב"אנחנו" לעומת "הם".

גם כאן, לחרדיות הלאומית יש הכרעה ברורה. אחד הביטויים המזוקקים שלה הוא מאמר שפרסם בצלאל סמוטריץ' בשנת 2014. תחת הכותרת "מגיע לעם ישראל שנקבל יותר", כתב שר האוצר הנוכחי: "לציבור הדתי־לאומי, שפעילותו הערכית מובילה את עם ישראל כולו, מגיע לקבל תקציב חינוך מועדף. תפיסת העולם הציונית־דתית היא מה שעם ישראל זקוק לו היום יותר מכל… היא כמעט הדבר היחיד שיכול להציל אותו מעצמו… זו התנשאות חיובית ובונה".

העמדה הזו, שהשתקפה אצל רבים נוספים, מניחה שהשקעה בציבור הציוני־דתי תחלחל אל עם ישראל כולו, ושאפשר להנהיג ולהוביל מתוך התבדלות והתנשאות ומתוך שימוש בכוח פוליטי לטובת פריווילגיות כספיות. ואולם אחרי השנה האחרונה, הסיכוי של "התנשאות חיובית" כזו להמשיך ולהתקבל על ידי אותו "עם ישראל" קטנה מאוד. אפשר להמשיך בביצור המגזריות, אבל המחיר הוא ביכולת ההשפעה וההובלה. כלומר, או ניסיון להפוך את הקודש, האומה והאנושיות לדרך המלך של האומה כולה, או לדאוג "לילדים שלנו".

אלה הן ארבע הכרעות, ברגע קיומי של ממש למדינת ישראל. אני חלק מהציונות הדתית, ואני ישראלית בחרדת חורבן. בעיניי, לבחירה בברית הציונית, במשיחיות פרגמטית, בשייכות לעולם החופשי ובוויתור על המגזריות, עשוי להיות תפקיד מרכזי מאוד בהצלת המדינה, הבית השלישי.

אנחנו יכולים.