הרב יהודה עמיטל: השילוב בין ראש ישיבה בעל ידע רב לבין חוש הומור ושכל ישר

הרב עמיטל היה אוהב את הספר הזה. פשוט, קצר וקולע. במקום שאחרים ביקשו להאריך הוא ביקש לקצר, ובמקום שאחרים בחרו לסבך הוא בחר לפשט. לא ניסוחים פילוסופיים פתלתלים המובנים רק ליודעי ח"ן, אלא אמרות ישירות, קצרות, פשוטות, בלשון בני אדם.

שמו של הספר, "לעולם יהא אדם", מבטא את דרכו של הרב. יש בו מיצוי עולמו בשלוש מילים. ודוק: "אדם". לא בן תורה, לא ירא שמיים, לא חסיד או ענו, לא יהודי, לא ישראלי. אדם. קודם כול אדם, לכל אדם (מורגל היה בפי הרב עמיטל פירושו של הרמב"ם למשנת אבות, על הציווי "והווי מקבל את כל האדם בשמחה" – "ראוי שתקבל כל אדם בשמחה, קטנם כגדולם, בן חורין ועבד, כל אחד ממין האדם").

אילו היה צריך למַצות את אישיותו ודבריו בניסוח קצר עוד יותר, אפשר היה להכתירו במילה אחת: "מענטש". מילה אחת ביידיש שתרגומה המילולי הוא "אדם", אבל היא מבטאת עולם מלא: החובה להיות אנושי, לתת כבוד לכל אדם באשר הוא, ולנהוג כלפיו בדרך ארץ (שקדמה לתורה). כמה פעמים חזר הרב בפי תלמידיו על ציוויו של הרבי מקוצק: "ואנשי קודש תהיון לי – לא שְֹרָפִים, לא מלאכי עליון, אנשים אבל קדושים". ולא לחינם נקרא אחד מספריו "והארץ נתן לבני אדם".

גם סוף התפילה שממנה נשאב שם הספר, "ברוך המקדש שמו ברבים",  מבטא עקרון יסוד בתורת הרב: קידוש השם ומניעת חילולו. "כל אימת שאני חושב שאוכל להמעיט מחילול השם ולהרבות כבוד שמיים לא נמנעתי מלהשמיע את קולי", קרא הרב בקול רם, צלול ובהיר, ויותר מפעם אחת.

מה שהרב קוק לא חזה

פרקי הספר מבטאים את העושר הרב שאצור בו. עורכיו, קותי גלעד (נכדו של הרב) ויאיר שטדלר, השכילו ללקט, בעבודת נמלים עמלנית, עשרות קטעים משיחותיו של הרב ולהגישם לקורא בצורה ידידותית. ואל יהא הדבר קל בעיניכם: כל מי שהתנסה אי פעם בהעברת תורה שעל פה לדברים שבכתב מכיר את האתגר והקושי. שהרי לדברים על פה יש חֵן מיוחד. ולא אחת קשה מאוד להעביר לנמען, ויהא זה שומע או קורא, לא רק את המילים אלא גם את ה"מנגינה". את הדקויות, את שפת הגוף, העמידה המתוחה, הכחכוח בגרון, ההפסקה בין משפט למשפט; ואצל הרב עמיטל גם את לווית החֵן, החיוך הכובש והלחן ההונגרי שבו נאמרו הדברים. האתגר שעמד בפני עורכי הספר היה אפוא גדול מאוד: לשַמֵר לא רק את התוכן, את המלים היבשות, אלא גם את הרוח, את האווירה, את בת השחוק המשוחה על הפנים, ואת יראת הרוממות או פרצי הצחוק של השומעים.

כל המילים, השמחות והכואבות, של "מילון הרב עמיטל" פורצות מן הספר שלפנינו בהורה סוערת: וטהר ליבנו. מורכבות. תפילה. "לשמוע קול בכיו של תינוק". "הפרה! הפרה!". בתוך עמי אני יושבת. "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", כביטוי לחובת המשמעת העצמית וההתמדה. "אין פטנטים". שאלות, לא רק תשובות. אחריות. ערבות הדדית. כּנוּת. והכל בקיצור ובלשון שווה לכל נפש. מועט המחזיק את המרובה. קב – ונקי.

עריכתו הגרפית המוקפדת, מעשה ידי דב אברמסון, מוסיפה יופי והדר אסתטיים נדירים, גם הם ערכים חשובים בעיני הרב (חובב אמנות שהדגיש לא אחת כי לצד "אמת ויציב ונכון וקיים", הקפיד מנסח התפילה לכלול גם את ה"טוב ויפה").

סידור הפסקאות הקצרות וסימונן באותיות, לא במספרים, קורץ ומהדהד את כתבי הראי"ה קוק, שהרב עמיטל היה מן הבקיאים בהם (לצד תנ"ך ומשניות, חוברת קטנה מכתבי הראי"ה, "משנת הרב", ליוותה אותו במחנה העבודה שבו שהה בתקופת השואה).

לצד הנחלת משנת הרב לדורות, סלד הרב עמיטל מעיוותה ומן השימוש הנלוז שנעשה בה תדיר לפרשנות מאורעות ימינו, תוך הוצאת דברים מהקשרם, מקומם ושעתם. "מפליא הדבר שחזון הגאולה של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שעיקרו היה תחייה רוחנית של עם ישראל עם השיבה לארץ, נצטמצם בשנים האחרונות אצל אלה שרואים עצמם כתלמידיו וממשיכי דרכו למצוות יישוב ארץ ישראל בלבד. יעיין כל אחד בספר 'אורות' ויבחן כמה מקום תופס בו הנושא של ארץ ישראל, שלא לדבר על גבולות הארץ, לעומת נושא 'התחייה הרוחנית של עם ישראל'", אמר הרב עמיטל באחת משיחותיו.

ובמאמר אחר  הוסיף: "חוששים לומר בגלוי שיש דברים שהרב קוק לא חזה אותם. זה לא מוריד כהוא זה מגדולתו. צריכים לדעת שמאמר 'הדור' לא מדבר על הדור שלנו… הרב קוק האמין שתוך חמישים שנה משיח יבוא, ומי שקורא בספריו לא יכול להבין אותו אחרת. והנה לא זכינו לכך ולמרות זאת נשאר הרב קוק גדול הוגי הדעות, אולי מאז הרמב"ם. אנחנו חייבים להוריד קליפה זו ולדעת שיש דברים שהוא לא חזה, כשם שלא חזה את השואה". ובמקום אחר: "יש חוגים שמתיימרים לייצג את תורת הרב קוק וזו כלל אינה תורת הרב. יש להכיר את הרב קוק כמות שהוא ולא כפי שמלבישים אותו היום".

כל יהודי הוא ספר תורה

מבין השיטין של הספר עולה ובוקע גם חוש ההומור של הרב, כמו גם סלידתו מ"יראת שמיים" מזויפת וחיצונית. "מדי בוקר, כשהייתי מתעורר", סיפר לא אחת, "הייתי מוצא את נעליי מצוחצחות. סבתי, ה' יקום דמה, הייתה צדקת גדולה, בעלת אמונה תמימה, ואמרה לי שהיות ואני לומד תורה, מן הראוי שהיא תסייע לי לפחות בצחצוח הנעליים. עם זאת, הייתה רגילה לצטט את האמרה שלפיה 'פְרוּם' (אדוק ביידיש) זה ראשי תיבות: 'פיל רשעות, וייניג מצוות' (הרבה רשעות, מעט מצוות)".

סלידתו מיראת שמיים חלולה באה לביטוי בהקשרים שונים. כך, למשל, בא אליו פעם שכן שהתלונן כי פרצה אצלו שרפה בבית, ושאל אם הוא חייב כעת להחליף את כל המזוזות בבית. "השרפה בטח קרתה בגלל שהעלו אותי השנה לתורה בפרשת הקללות", אמר. הרב עמיטל הביט אליו במבט מרחם ואמר לו: "לא, כדאי שבפעם הבאה תימנע מלהניח את הנרות ליד הווילון"… בהזדמנות אחרת ניגש אליו בחור מוטרד. "אמרתי 'שמונה עשרה' ואיני זוכר אם אמרתי, כראוי וכנכון, 'ותן ברכה', או שמא טעיתי ואמרתי 'ותן טל ומטר'". "ומה עשית?", שאל הרב. "חזרתי שוב על כל התפילה". "נו, ומה אז?". "שוב איני בטוח אם אמרתי ותן ברכה. וכך פעמיים, שלוש וארבע. האם עלי לחזור שוב על כל התפילה?". הרב עמיטל ניחם אותו ברכות, ולסוף אמר: "חוששני שאינך צריך לשאול רב. מוטב תיוועץ בפסיכולוג טוב".

הרב סלד מחיקויים. הוא חינך את תלמידיו לעצמאות מחשבתית, ביקורתית, גם במחיר ביקורת על עמדותיו שלו. "פְּסָל לך – משלך", ציטט את מאמר  חז"ל, והורה: "גם משה רבנו, יהודי לא צעיר, היה צריך לחצוב את הלוחות מסלעים. זו הדרך להשיג תורה. לשבור את הקיר. לחצוב סלע". באותה מידה סלד הרב גם מכל אותם "יודעי דעת עליון", רבנים ש"לכל דבר יש להם תשובה". "לא כל דבר אנחנו מבינים, ואף על פי כן אנחנו מקבלים את מה שהקב"ה נותן לנו".

"אני יהודי פשוט", העיד על עצמו, וכך גם ביקש שתהיה תורתו. בקטע החותם את הספר, מתוך ההספד של חתנו הרב שלמה ברין, מופיעים דברים שאמר הרב בסעודת פורים. את הפסוק 'וּלְדָבְקָה בוֹ' דורשים חז"ל כמקור לחובה להידבק בתלמידי חכמים. "ומה עושים כשאין תלמידי חכמים?", שאל הרב. אחד התלמידים השיב: "אז נידבק בשכינה עצמה". "לא", דפק הרב על השולחן, "לא ולא. אם אין תלמידי חכמים, נידבק באנשים פשוטים. כל אדם מישראל הוא ספר תורה".

היכולת הזו להיות בו זמנית חכם הלכה, ראש ישיבה, הדבק בלמדנות מעמיקה ("לא ייתכן שאדם לא יעסוק בלימוד גמרא בעיון"; "רק למקום שלמדו ולומדים בו גמרא יש יכולת עמידה וקיום מתמשך"), תלמיד חכמים בעל ידע עצום בספרות השו"ת ובד בבד איש פשוט ("אני לא מחפש להיות ב'מזרח' בגן עדן. לי טוב עם כל היהודים"), בעל חוש הומור ושכל ישר, המדבר תמיד בגובה העיניים – כל אלה אפיינו את הרב ודרכו, ומשתקפים היטב גם בספר שלפנינו.

מה היה אומר היום?

למקרא הספר, ובכלל, מהדהדת השאלה מה היה הרב אומר על המצב בימינו? מה היה אומר על מעשי הרצח, הזוועה והאימה שמזכירים – לא בהיקפם אבל במהותם – מאורעות שקרו בשואה, וחשבנו בתמימותנו כי תמו זה כבר מן העולם? מה היה אומר הרב, שנטש את ספסלי ישיבת חברון כדי להצטרף, כחייל מן השורה בחטיבה 7, לכיבוש הגליל במלחמת השחרור, על אי התגייסותם של רבבות בחורי ישיבות לבוא לעזרת ה' בגיבורים? מה היה אומר מי שהתחנך לאורו של ה"סבא" (סבה של רעייתו, הרבנית מרים תבלחט"א) ר' איסר זלמן מלצר, וניהל שיחות מלבבות עם הגרא"מ שך, עמיתו להוראה בישיבת הדרום, נוכח רפיסותם של ראשי ישיבות ותלמידי חכמים בימינו, שמדברים על "גזרת הגיוס" וקוראים לרדת מהארץ אם יגויס ולו בחור אחד? ומה היה הרב עמיטל אומר על נפילתם של חיילים מבני ישיבתו הר עציון במלחמה הנוכחית?

קודם כול, לא בטוח שהיה אומר. לא אחת שמר על זכות השתיקה. ולעיתים קרובות, האֵלֶם שלו אמר יותר מהכול. זועק כלפי שמיא וכלפי ארעא. "שאלות יש הרבה", אמר בהתייחסו לשואה, "אבל לא לכל דבר יש גם תשובה". כך היה גם כאשר שמונה מבני הישיבה (שהייתה אז קטנה מאוד בממדיה), "שמונה נסיכי אדם" בפיו, נפלו במלחמת יום כיפור. הרב עמיטל לא היה מסוגל להמשיך וללמד, ונטל פסק זמן בן כמה חודשים. "היו שראו בזה סימן חולשה", אמר עליו לימים עמיתו בהנהגת הישיבה הרב אהרן ליכטנשטיין, "אבל אני ראיתי בכך גבורה ועוצמה. העוצמה שבחולשה".

קריאת הספר שלפנינו רומזת לכך שאולי הוא היה אומר, בכל זאת. ולא מפני שכל כך רצה לדבר, אלא משום שלא היה מסוגל לנהוג כמנהג רבים מעמיתיו ולשתוק. יש רגליים לכך שהרב עמיטל לא היה יכול ונכון לשאת את שתיקת הרבנים נוכח תופעות של שחיתות ציבורית והשחתה מוסרית, סולד ונרתע ממעשי נקם פירטיים בעוברי אורח תמימים, מעשים שמביאים לחילול השם.

נקל לשער שאילו היה "אומר", היו נשמעים דברים שאחרים אינם אומרים. לא כהתרסה לשמה, אלא מפני שחשב אחרת, ומותר לחשוב אחרת. חשיבה מקורית מחוץ לקופסה הבנאלית, השגרתית. אצל הרב עמיטל לא היה "קו" אחד, אלא מורכבות של הרבה קווים שהתערבבו זה בזה. הוא לא ביקש לשכון באזור הנוחות של הקונצנזוס, ואף שילם על כך מחיר אישי וציבורי יקר. הוא סלד מהזיוף ובחר בכנות. יש להניח שהיה גם נמנע, ומתוך מוּדעוּת וכוונה, מכל ההתפלפלויות ההלכתיות בסוגיית המחיר שיש לשלם בעד שחרור החטופים. "לא הכול הלכה", אמר וכתב יותר מפעם.

לא מעט קטעים בספר נראים כמי שנאמרו בימינו ולימינו: "אנחנו מכירים את אומות העולם בצביעותן. איננו חייבים להן דבר. אבל אנחנו חייבים לקב"ה שהטיל עלינו למלא שליחות. לקדש שם שמים".

פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט", הוא בוגר ישיבת הר עציון ומחבר הספר "קול יהודה – אמרות והגיונות מתורת הרב יהודה עמיטל"