פוקו הצפרדע מקבלת תוף מההורים שלה, אך הרעש משגע את אביה והוא מציע לה לצאת איתו החוצה. פוקו יוצאת אל היער, ואל התיפוף שלה מצטרף דביבון על בנג'ו, ארנב על חצוצרה, וזאב שלא יודע לנגן. חיות נוספות מצטרפות לשיירה, וכולן צועדות בעקבות פוקו. רק כשההורים שלה מתוודעים לצעדה המוזיקלית, הטרדה והרעש של התיפוף מפנים את מקומם להתפעלות והערכה למתופפת.
כבר במשפט הפותח של הסיפור מגולמת סוגיית היחסים בין ההורים לבתם: "הַטָּעוּת הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר שֶׁעָשׂוּ הַהוֹרִים שֶׁל פּוֹקוֹ הָיְתָה לְהָבִיא לָהּ תֹּף. הֵם כְּבָר עָשׂוּ טָעוּיוֹת בֶּעָבָר". מעבר לתפקיד המכריע שיש למשפטי פתיחה ביצירת עניין וסקרנות, הפתיחה הזו מגדירה את הטון ואת הרוח של הסיפור, ומעידה בסגנונה גם על הישירות הכנה וגם על ההומור הייחודי. ההומור, ויזואלי ברובו, הוא פשוט, לא מתאמץ, כמעט אגבי, בדיוק מה שהופך אותו לנהדר לחובבי הומור יבש.
כשפוקו יוצאת אל היער, אביה מזהיר אותה שלא למשוך תשומת לב, והאזהרה הזו מייצרת ציפייה דרוכה לקראת הבאות. היער בספרות נקשר לא אחת במסתורין ובסכנות, והמתח מועצם באמצעות איורי תקריב של הצפרדע כשהיא לבדה בדממת היער. אלא שהסיפור הופך את הציפייה על פניה, כאשר כל מה שקורה ביער הוא אירוע מוזיקלי מתגלגל של בניית קהילה וחבורה, שפוקו מובילה אותה בביטחון.
ראוי להתעכב על הרגע שבו פוקו עוצרת את התהלוכה וגוערת בזאב שטורף את הארנב במהלך התהלוכה: "לֹא אוֹכְלִים אֶת חַבְרֵי הַלַּהֲקָה, אַחֶרֶת נוֹצִיא אוֹתְךָ". לכאורה, מצב התיאבון של הזאב איננו הכרחי לסיפור, אך התגובה המיידית והנחרצת של פוקו מנמקת את ההחלטה העלילתית הזו ומעמיקה את דמותה – פוקו מנהיגה את השיירה, להובלה שלה יש כוח, והיא הייתה יכולה לבחור להתעלם ממעשה הטרף. אך היא עוצרת הכול ובוחרת להתעמת עם הזאב הסורר, שמבין מיד ששגה ומביע את צערו. הרגע הזה מדבר יפה על מנהיגות: אם יש לך כוח ואתה מוביל אחרים, אתה לא יכול לשתוק מול עוולות שמתקיימות במעגל שלך.
אף שפוקו היא הדמות המרכזית בסיפור, מי שעובר את השינוי האמיתי הוא האב. נוכח התהלוכה הגדולה, כשהוא רואה איך התוף שלה מצעיד אחריה את כל חיות היער, הוא מצליח לראות אותה לראשונה באור חדש. לא נדיר שבחירות של ילדים לא עולות בקנה אחד עם הציפיות הראשוניות של ההורים, שמתקשים לראות את ההישגים, הכישורים והיכולות של ילדיהם שבחרו בנתיב אחר.
באמצעות היכולת לפגוש מחדש כוחות שיש בילד מנקודת מבט של ההורה, הופך הסיפור לזרקור על אזורים פחות מטופלים בסיפורי ילדים, וזה כשלעצמו סיבה טובה לקריאה משותפת. העושר התמטי הנוגע במערכות יחסים, מנהיגות, אחריות ויצירתיות, יחד עם מנה נדיבה של הומור ויזואלי ואיור יפהפה, הופכים את הספר הזה ליצירה שכיף לחזור אליה.
פוקו והתוף
כתב ואייר: מתיו פורסיית'
תרגום: ראובת נצן
אגם, 2024
לגילי 4 ומעלה
