חוקרי מוח רבים טוענים שכל עולם החוויות העשיר שלנו אינו אלא פעילות מוחית גרידא. יש גם כאלה שמשוכנעים שתכף תגיע אותה נקודה סינגולרית, שלאחריה נוכל להעלות את התודעה שלנו (הרגשות, המחשבות, הזיכרונות – הכול חוץ מגוף פיזי) אל ענן ונהפוך להיות מין ישות דיגיטלית, פוסט־אנושית, שתחיה לנצח עד להודעה חדשה. עם זאת, אותם חוקרי מוח עדיין רחוקים מלהבין באיזה אופן מייצרת הפעילות המוחית את החוויה הסובייקטיבית. אין זו בעיה טכנית, התלויה במגבלות טכנולוגיות בלבד או בכמה ניסויים נוספים, אלא פער הסברי בלתי ניתן לצמצום.
גם אם נדע את כל מה שיש לדעת על המוח, עדיין לא נוכל לעשות רדוקציה של החוויה הסובייקטיבית לפעילות מוחית. יש המגדירים בעיה זו כקשה ביותר בחקר התודעה. חוקרים רבים, בהם פרופ' יוחאי עתריה הישראלי, טוענים מנגד כי אנחנו לחלוטין לא סך הפונקציות שהמוח מסוגל לבצע. מטאפורת המחשב, שעל פיה המוח אינו אלא מחשב שמריץ פונקציה מסוימת, חסרת כל בסיס. אי אפשר להבין ולפיכך לא לשעתק את החוויה הסובייקטיבית, בלי הגוף שפועל בעולם ומניע אותה. האדם הוא קודם כול, ולפני הכול, חלק פיזי מהעולם.
ברומן החדש, השישי במספר, של ג'ניפר איגן האמריקנית, "בית הממתקים", היא חוזרת לחלק מהדמויות ברומן שלה "מפגש עם חוליית הבריונים" (עם עובד, 2013) ונעה איתן קדימה. אבל הפעם במציאות חלופית, מקבילה, ספקולטיבית, שבה מלבד מוח הכוורת של האינטרנט, ישנה אפליקציה שנקראת "דע את תודעתך", שמאפשרת לאנשים לייצא את הזיכרונות שלהם ולשתף אותם ברשת קולקטיבית, שגם היא נמצאת על ענן. ביקס הוא גאון טכנולוגי שממציא מכשיר או אפליקציה שמאפשרת למכור ולקנות זיכרונות של אחרים. "אתה מייצא את החלק בזיכרונך שמכיל את האירוע ואז מפנים אותו מחדש כשהחלק הזה מחוק, תוך עקיפת המקור", מסבירה אחת הדמויות, "אבל איך אוכל למחוק מודעות שחלחלה לכל דקה מחיי מאז האירוע עצמו?"
איגן משתמשת ברעיון שזרע פיליפ ק. דיק, בסיפור שהפך לסרט "דו"ח מיוחד". משורטט שם עולם עתידני שבו שוטרים יוצאים לעצור רצח שאדם עומד לבצע, עוד לפני שאותו אדם יודע זאת. גם "דע את תודעתך", מתברר, "העלתה לפני השטח כל מיני מעשי אכזריות מודחקים, ואלפי מתעללים הורשעו על בסיס ראיות מזיכרונות". אבל זה רק חלק מהאפשרויות של האפליקציה, שאיגן לא ממש בודקת אותה באופן טוטאלי. הדמויות לא מתמכרות לזיכרונות, הם לא גורמים להם להתפלש בעבר ולא מערערים אותם בצורה יוצאת דופן. בסרטו של וים ונדרס, "עד סוף העולם" (1991), ישנה אפליקציה שבאמצעותה אנשים חווים כל בוקר את החלומות שחלמו בלילה. זה הופך אותם ללא תפקודיים, בלשון המעטה.
מבחינה ספרותית, לא צריך לנוע בזמן או לייצר עולם חלופי כדי לעמת דמות כזו או אחרת עם חמקמקות הזיכרון. ג'וליאן בארנס, בספרו "תחושה של סוף", לוקח גבר בשנות השישים שחי חיים שקטים יחסית, והופך לפתע את עולמו נוכח זיכרון שהודחק, וכך שואל האם מה שנותר בזיכרוננו הוא תמיד מה שראינו בעינינו. כמה פעמים אנחנו מתאימים, מקשטים ועורכים קיצורים ערמומיים, וכמה ממה שאנו זוכרים אכן התרחש.
כך או כך, אצל איגן מטרתה של הטכנולוגיה הזו היא לאתגר את האותנטיות של החוויה האנושית, ולעורר הרהורים על האופן שבו זיכרונות מגדירים את מי שאנחנו, שכן היא גורמת לדמויות לנווט בעולם שבו העבר כבר אינו סובייקטיבי, אלא אפשר לגשת אליו ולשחק אותו מחדש על ידי כל אחד.
כך אנו מפליגים אל קליפורניה הביטניקית של שנות השישים, או ניו־יורק של 2035. הנרטיב משתרע על פני מספר דורות, ומדגיש כיצד הבחירות והטכנולוגיות של עידן אחד מהדהדות דרך חייהם של ממשיכיהם ומגדירות מחדש את הדינמיקה המשפחתית ומושגים כמו טראומה, מורשת וכדומה.
גרסה מתקדמת של האינטרנט
אין בסיפור דמות ראשית, אלא כמה דמויות שקשורות אחת לשנייה מתוך אילן יוחסין מעורער. כך נוצר מבנה נרטיבי מקוטע, ששוזר יחד נקודות מבט וקווי זמן שונים. כל פרק הוא כמעט סיפור עצמאי, ולא פשוט לחבר את כל הפרקים למעין שלם קוהרנטי וברור. זוהי הבעיה המהותית הראשונה של הרומן; לוקח זמן להבין מי הדוברת ואיך היא קשורה לשאר הדוברים, אם בכלל.
איגן ניסתה לעשות משהו מתוחכם, אולי מדי – להכפיף הן את התוכן והן את הצורה אל האידיאה המכוננת, שבה השליטה של המספרת כמעט לא קיימת. חלק מהדמויות גם כותבות את עצמן כמו אלגוריתמים מילוליים, עד שלא ברור אם הן דמויות ממשיות. כמו כן, יש פרק המוצג כסדרה של חילופי מסרים במדיה חברתית.
בפועל, גישת הפסיפס הזו מקשה עוד יותר לחבר את התמונה הרחבה; אי אפשר ממש להתחקות אחר קורותיה הממושכים של דמות. כל אחת נותנת מופע אחד, לעיתים מרשים ונוגע ללב, לעיתים ניסיוני ומנוכר. קשה מאוד להתחבר לאחת מהן, כי הן מתאיידות ואולי מופיעות בהמשך באזכור אגבי, במעין ניסיון, שלא תמיד עובד, להכניס מעט היגיון בכתב החידה הפוליפוני שהוא הרומן.
לפעמים נדמה כי מה שהדמויות עוברות או לא עוברות לא בהכרח קשור למציאות הטכנולוגית. לפעמים הן יוצרות רושם מעט פארודי, בעולם שצף על גדותיו מרוב פוליטיקת זהויות ואווירה, ושבו פרסי איג נובל (פרס מדעי הומוריסטי, שהוא פרודיה על פרס נובל) החליפו בחשיבותם את פרסי הנובל האמיתיים. כך האידיאה בולעת את הספרותי, ומעלה את התהייה מה בדיוק רצתה איגן לבדוק באמצעות הרומן, והאם מסע החקר שאליו יצאה באמצעותו יצר תוצאה ראויה, בלי קשר לשאלה אם קיבלה תשובה מסוימת.
"דע את תודעתך" נדמית כמעין גרסה מתקדמת של האינטרנט, ולפיכך מהווה בעיקר ראי שדרכו אפשר לבחון את הפרדוקס של חברה היפר־מחוברת, שבה אנשים יכולים לגשת לחייהם של אחרים יותר מאי־פעם, אך לעיתים קרובות מרגישים מבודדים ומנותקים יותר. המתח בין חיבור אנושי אמיתי ובין השטחיות של אינטראקציות דיגיטליות, הוא מוטיב שחוזר על עצמו בכמה מספריה של איגן, וספר זה לא מעניק עומק ייחודי לסוגיה של אובדן הפרטיות ושחיקת הגבולות האישיים, הזהות או אופי היחסים הבין־אישיים. האפליקציה החדשנית לא מספרת משהו שהאינטרנט לא מספר, ולא אומרת לנו משהו שלא ידענו.
בסופו של דבר עולה התהייה האם קראנו רומן ספרותי, או שבעצם הרעיון של איגן היה שנקבל לכאורה כמה פלחים מאותה תודעה קולקטיבית המורכבת מזיכרונות אישיים, כך שכל הספר הוא מעין סימולציה של "דע את תודעתך", בתקופה שבה לדמויות היה עוד גוף, בטרם הפיכתן לפעילות מוחית גרידא.
ועדיין, איגן היא אחת הסופרות המעניינות של העידן הנוכחי. היא תמיד מנסה לבחון צורות נרטיביות שונות (באחד מספריה יש פרק שלם שהוא מצגת פאוור פוינט) ולבדוק את השפעת הזמן והטכנולוגיה על הדמויות שלה, שאותן היא כותבת לרוב במקצוענות ובדייקנות מרשימים, ויודעת לצלול היטב ובאופן אותנטי לתוך עולמן הפנימי.
