כבר ביום שישי בבוקר, כשראינו את ליפשיץ מסתודד עם המג"ד והסמג"ד, התחילו השמועות להתרוצץ. בליל שבת הוא כבר הודיע באופן רשמי: יוצאים למשימת כינון ישיר. כינון ישיר הוא אקט שבו יורים היישר למטרה שרואים בעין במרחק של כמה מאות מטרים. בימים כתיקונם אנחנו מזינים נקודות ציון למחשב ומכוונים את הקנה אל השמיים, ואז מונים את השניות של זמן התעופה פלוס מהירות הקול ומדמים לשמוע הד מרוחק של פיצוץ. אבל הפעם מתברר שיש שורה של יעדים שהירי הסטטיסטי אינו מספיק להם, ופגזי ה־120 מ"מ של הטנקים הצליחו רק לשרוט, וצריך שניכנס לעומק שטח האויב ונוריד אותם אחד־אחד.
כינון ישיר הוא פסגת שאיפותיו של התותחן. הוא התשובה העמוקה לרגשי הנחיתות (שהוא טורח להסוות היטב) לעומת השריונרים. הוא הוכחה ניצחת שגם אנחנו קרביים, ולא לשווא חתמנו על נשק ואפוד. זהו רגע התבגרות שבו כל תותח הופך לעצמאי ולא זקוק לכך שישלחו לו נתונים מהמפי"ק (לכן לדאבון הלב, אני שתפקידי לעבוד על המחשב שבמפי"ק לא הוזמנתי לאירוע). ועל הדרך זו גם הזדמנות להראות לשריונרים שם בעזה את הנזק שפגזים אמיתיים מסוגלים לגרום. כבר בתחילת הסבב הראשון, כשקצין תותחנים ראשי עבר בין הגדודים ושאל אם מישהו רוצה לומר לו משהו, ליפשיץ, מפקד הסוללה, נעמד והכריז: כאן קודקוד אנקונדה, מוכן וכשיר לכינון ישיר. והנה, סוף־סוף, הגיע יום פקודה.
עד השעות הקטנות של הלילה הם ישבו על הרשימות, כמו קומונרית שמכניסה חניכים להדרכה. לבסוף הצליחו להרכיב שני צוותים בני מזל של לוחמים מקצועיים ומנוסים
הייתה רק בעיה אחת: המשימה היא לשני תותחים, עם צוותים מצומצמים. והסוללה היא סוללה של ארבעה צוותים. לכן הוטל על המפקדים והקצינים לבחור: מי ייכנס למשימה שלא ישכח עד יומו האחרון, ומי יישאר להתייבש בחוץ. עד השעות הקטנות של הלילה הם ישבו על הרשימות, כמו קומונרית שמכניסה חניכים להדרכה. לבסוף הצליחו להרכיב, בין בגורל בין בשיקול הדעת, שני צוותים בני מזל של לוחמים מקצועיים ומנוסים.
מפקד אחד סיפר לי איך הלך למיטה שבה ישן אחד הנבחרים והעיר אותו בהתרגשות: "אתה נכנס לעזה!". "אני?" שאל הזוכה המאושר, "זה לא יכול להיות מישהו אחר?". הנבחר הבא בתור דווקא היה רוצה באופן עקרוני לבוא, אבל אשתו לא מרגישה עם זה בנוח. אצל השלישי זו לא הרעיה אלא האמא. לרביעי דווקא אין התנגדות, אבל אם יש חייל אחר שרוצה לשהות שלושה ימים עם קרמי וקסדה בתוך תותח לוהט בחום של עזה, אז שייקח את מקומו בכיף.
בשורה התחתונה, חשוב לומר, שלחנו פנימה שני צוותים. וכל אחד שנכנס פנימה עשה את זה מתוך רצון ובחירה והתנדבות ובמקרים מסוימים אפילו מאבק (אני מדבר עליך, ינוביץ'). אבל זה לא טשטש את הרושם הראשון שבו נראה היה שסוף כל סוף אנחנו נקראים לצאת קצת מגדרנו, וחלק מהחבר'ה פשוט לא בעניין. אני בהלם, אמר לי לוחם ותיק מהשומרון, התגובות היו ממש מדכדכות. גם אני נדהמתי קצת, השבתי לו, אבל אותי זה דווקא מרגש.
אחד ההרגלים שקניתי בשלב מסוים במלחמה היה לפנות לחיילים שנראו לי פחות מחוברים לסיטואציה, חלקם עם רגל אחת בחו"ל, ולשאול "למה הגעתם? ומה גורם לכם להישאר?". יש מי שדיברו על הגינות. זה כמו לגור בדירה עם שותפים שמסרבים לקנות מדיח וצריך לשטוף בה כל הזמן כלים, הסביר אחד, יכול להיות שזה יגרום לי לעבור דירה, אבל כל עוד אני כאן אילו פנים יהיו לי אם לא אשטוף את הכלים כשבא תורי? אחר, גם הוא כבר בדרכו לצפון אמריקה, נתן תשובה פשוטה יותר: אני מגן על החיים של הילדים שלי, ומי יעשה את זה אם לא אני?
אלו לא התשובות שלימדו אותנו בישיבה. שם התלבטנו אם ברכת שהחיינו על המדים היא מדין בגד חדש ומשמח או מדין קיום מצוות הצלת ישראל מיד צר. לא ידענו שיש מי שמבחינתם הברכה היחידה הרלוונטית היא זו שאדם מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. יש מי שזה לא מלהיב אותם. עבורם זו איננה הרפתקה ואפילו לא מצווה. הרעיון של הכניסה לעזה ממלא אותם תחושות של פחד ורתיעה. ולמרות זאת הם באים. גם מי שלא רצו להשתתף במשימה הבהירו שיגיעו אם לא תהיה ברירה. הם באים מתוך מחויבות פשוטה, בלי מילים גבוהות על קידוש השם והתמסרות לרוח האומה. מחויבות של מי שהוא חלק מקהילה ומדינה ונלחם את מלחמותיה גם במחיר דמים. ואחרי תשעה וחצי חודשים שהיא עומדת במבחן למדתי להתבונן בה בהתפעלות ואפילו בקנאה.
