קשה היה לפספס את שלטי ה"ברינג ד'ם הום" בפתחו של בית הקפה הלבונטיני שאליו נקלעתי. גם לאחר שהראשונים נשחקו, מישהו טרח לבוא ולחדש אותם. בתוך התור הארוך שהשתרר בפנים בדרך להפוך בלי קצף על בסיס סויה (אני היחידה במדינה הזאת שעדיין מזמינה הפוך רגיל בלי תחכומים?) ראיתי שני אנשים מקיימים ביניהם שיחה ערה. על דש חולצתם הופיעה סיכה קטנה בצבע צהוב. גם על חולצותיהם של המלצרים ראיתי סיכות. "נו, תגיד", שאל האחד, "מה עם הערב הזה שאתה מתכנן ליומולדת 30?" "לא יודע, אחי", ענה השני, "נראה לי שאבטל בסוף. לא חושב שאני מסוגל לחגוג כשהם עוד שם".
זו לא הפעם הראשונה שאני נקלעת לשיחה כזאת. מאז המלחמה יצא לי לראיין כמה אנשים מתל־אביב, ואצל כולם הבחנתי באי־נוחות קיומית שהם חשים בבואם לדבר על התוכניות שלהם בזמן שהם, כלומר החטופים, עדיין שם. לא היה ריאיון אחד שערכתי שהם לא הוזכרו בו.
ברוב הסוגיות, לשמאל יש נטייה לראות קודם את כאבו של הפרט לפני שהוא חושב על האינטרס הכללי, והימין יעדיף לחשוב על האינטרס הלאומי לפני שהוא שועה לכאבו של הפרט
תל־אביב זוכרת את חטופינו. אין סנטימטר שתלכו בעיר הזאת, והם לא יזעקו אליכם מהשלטים. האם זה אומר ששכחו אותם בקהילות אחרות? ממש לא. בבית הכנסת שלי עדיין עוצרים וקוראים את כל שמותיהם במי שברך. אנשים עדיין מתפללים להחזרתם, משאירים לכבודם כיסאות ריקים. אבל הכאב על היעדרם נוכח יותר בתל־אביב. נוכח יותר בשיחות, נוכח יותר על דש הבגד.
כשהיינו ילדים, "רון ארד לחופש נולד" לא היה סיסמה פוליטית. התקווה לשיבתו הייתה משאלה לאומית. וכשבעז שרעבי כתב לו שיר בשנת 93' וכמה שנים לאחר מכן שר אותו בקמפיין הבחירות של הימין, איש לא חשב שיש סתירה בין השניים. אבל לא מזמן, כשיצא לי לומר לחברה ביביסטית שאני מזועזעת לראות אנשים שמשתלחים במשפחות של חטופים היא נעצה בי מבט מאוכזב, "מה, גם את נהיית לי שמאלנית עכשיו?" מתי קרה האירוע הזה, שהאמפתיה למשפחות החטופים, אפילו עצם ההבעה שלה, הפכה גם היא לעניין שמשייך אותנו פוליטית?
לפני כמה שנים שוחחתי עם ילדה חכמה, בת של חברים שלנו. היא ביקשה שאסביר לה מה ההבדל בין ימין לשמאל. מעולם לא נשאלתי שאלה כזו, והיא גרמה לי קצת להתבלבל. אחרי מחשבה השבתי לה שבגדול, ברוב הסוגיות, לשמאל יש נטייה לראות את כאבו של הפרט לפני שהוא חושב על האינטרס הכללי, והימין יעדיף לחשוב על האינטרס הלאומי לפני שהוא שועה לכאבו של הפרט. כך בסוגיית השלום, כך בסוגיית הפליטים, כך בתפיסה הכלכלית, וכך גם עכשיו בנוגע לחטופים. אבל האם ההבחנה הזאת מחייבת שאיש הימין יפסיק לחוש את כאבו של הפרט או שהשמאלן יוציא את הדאגה הקולקטיבית מקבוצת העמדות הלגיטימיות? מובן שלא. ואולם, כשבנק לאומי בוחר שלא לפרסם רק בערוץ מסוים מאוד, הוא בעצם שולח חלק מקהל הלקוחות שלו אל מחוץ לחלון אוברטון. הוא מחריג אותם מגבולות השיח הלגיטימי. במובן הזה הוא לא שונה בהרבה מהבחירה של שפי פז לצלם מסתננת שעברה ברחוב על יד פח זבל ולכתוב מעל "קומפוזיציה תל־אביבית". שני המעשים האלו הם אותו ביטוי של נוקשות אידיאולוגית חסרת מעצורים.
אבל מי אמר שזה לא יכול להיות אחרת? מי אמר שאי אפשר לפעול למען הקשחת החוקים נגד מסתננים בלי להפוך כל כהה עור שנקרה בדרכך למוקד הבעיה? מי אמר שאי אפשר לקדם את האינטרס הלאומי ואפילו להתנגד לעסקה בלי לעלוב במשפחות החטופים? באיזה עולם יש הצדקה לכך שאדם יקלל את עדינה משה, אישה ששרדה בשבי החמאס 49 ימים, ויאמר לה "חבל ששחררו אתכם". תגידו לי, באיזה עולם? ובאיזה עולם הגיוני להגיד על נועה ארגמני שצריך להוציא אותה ממשפחת החטופים רק מפני שהחליטה לטוס עם נתניהו?
אין לי סרט צהוב על הדש. אני גם לא מאלו שילכו להפגין בקפלן. לא בטוח שאתמוך בכל עסקה, אבל דבר אחד ברור לי כאישה ימנית – זה אינטרס לאומי שלנו, לא פחות, שאנשים ידעו שאם הם או קרוביהם נפלו בשבי או חזרו במסגרת עסקה, איש פה בארץ לא יקלל אותם ולא יהפוך אותם לאויב המדינה. מביך שאפילו צריך להגיד את זה. אם לא נלמד לאמן את השריר הזה, אם לא נדע להחזיק אמפתיה לצד אידיאולוגיה ולכבד אידיאולוגיה לצד אמפתיה, אפשר לסגור את השאלטר של המדינה, כי דבר לא ימנע מאיתנו ליפול לתהומות השנאה והחידלון.
