איזה שבוע נורא ואיום עבר עלינו. כל פעם שנדמה שאנחנו בתחתית החבית נשמעות דפיקות מלמטה. איזה שבוע, חרפה ובושה. הטבח במג'דל שמס. המעצר האלים של המילואימניקים במחנה שדה תימן. הפריצה ההמונית לבסיסי צה"ל. חברי הכנסת המשסים, האלימים, המופרעים שעודדו את הפריצה הזאת. והשתיקה המביכה של ראש הממשלה. כמה מילים היו לו לומר כשהוא עמד מול הקונגרס האמריקני. ואיזו דממה מבישה נדפה ממנו בלילה שבו הדמוקרטיה הישראלית התפוררה מול עינינו. אוי לנו שזה המנהיג שלנו בעת הזו. אוי לדממה. אוי ואבוי לבושה. וכמה גדול ונורא הפער בין הממשלה הרעה הזאת, לבין האזרחים הטובים שחיים בה. כמה צורב ומביש הפער בין המנהיגים של האומה הזאת, לבין הגיבורים שהבטיחו לנו את קיומה.
השבוע נסעתי לכפר איכסאל בצפון הארץ, מתחת לנצרת, כדי לפגוש את הוריו של עווד דראושה ז"ל. פרמדיק ערבי שעבד בפסטיבל הנובה, ונרצח בדם קר, בזמן שהוא מסתובב בשטח ומטפל בפצועים ופצועות. עווד יכול היה לברוח בתחילת האירוע. כל חבריו לצוות הרפואי נמלטו על נפשם. אבל הוא החליט להישאר. הוא רצה להציל חיים. והוא האמין שהעובדה שהוא ערבי ומוסלמי תעזור לו כשהחמאסניקים המטורפים יגיעו.
במשך דקות ארוכות הסתובב עווד שם, בשדה הקטל של המסיבה. היה לו מין טרקטורון כזה קטן, והוא נסע עליו, ואסף פצועים, והביא אותם לאמבולנס, וטיפל בהם. הוא ידע שהמחבלים עלולים להגיע בכל רגע. הוא קיווה שהוא יוכל לדבר איתם בערבית. להרגיע אותם. אבל הוא טעה. עווד נרצח בשעת בוקר מוקדמת. האנשים שמצאו את הגופה שלו, מצאו אותו עם תחבושות ביד אחת, וחוסמי עורקים ביד השניה. הוא היה בדרך לטפל בפצועי ירי. וככה הוא נפל. איזה מוות קדוש. של איש קדוש. ויהי זכרו הטוב ברוך. הדרך לאיכסאל הייתה יפה ועצובה. השמיים היו נקיים. הכבישים היו עמוסים. הודא, אמא של עווד, קיבלה את פניי בחיוך. היא ערכה לנו שולחן קטן. פירות, ופיצוחים, ועוגת גבינה מדהימה, כמו שסבתא שלי אלזה הכינה בקיבוץ. ישבתי שם במשך שעה בערך. עם הודא ומוסא. דיברנו על עווד הטוב. הוא היה ילד חם ומלא אהבה. הוא אהב לחבק ולהתחבק. כל המשפחה הייתה מחוברת אליו. לחום שלו, לעדינות שלו, לרוך שלו. כל העובדים שעבדו איתו ב"יוסי אמבולנס" אהבו אותו אהבת נפש. החלום שלו היה להיות רופא. הוא התחיל ללמוד רפואה בגאורגיה, אבל הקורונה דפקה את זה. אז בינתיים הוא עבד כפרמדיק.
מוסא אמר לי שבהתחלה הוא היה בהודיה על הזכות שניתנה לו להיות אבא של עווד לעשרים ושלוש שנים יפות וטובות. אבל עכשיו, בתקופה האחרונה, הכאב מציף את הלב. הוא כבר לא מסתכל על זה כך. עכשיו הוא שבור, וחלש, וכואב, ומתגעגע. זה כאב שאתה לא מדמיין, הוא אמר לי. לאבד ילד. זה דבר שאי אפשר לחיות איתו. זה כאב כואב מדי. ככה מוסא אמר לי. וכשהוא אמר את זה שנינו התחלנו לבכות.
על השולחן בסלון מאחורינו הייתה תמונה גדולה ויפה של עווד. הוא היה גבר צעיר ולו עיניים טובות וחיוך תמים וטהור. בתמונות שלו הוא עדיין נראה קצת ילד. אבל כבר ראו עליו את הגבר שהוא עתיד להיות. כשיצאתי מהבית של מוסא והודא ראיתי בחצר שלהם חתולה שחורה־לבנה שהניקה שלושה גורים קטנטנים. התכופפתי לצלם אותה, ומוסא אמר לי, "זה לא רק אלה, תסתכל! יש לה שבעה ילדים!" ובאמת, לא רחוק ממנה ראיתי עוד כמה חתלתולים קטנים ומתוקים. מוסא ואני הסתכלנו על החתולה. ומוסא אמר – "חיים חדשים".
אחר כך נסעתי הביתה. השמש כבר שקעה. אבל השמיים עדיין היו ורודים וכתומים. בכיכר ביציאה מאיכסאל ראיתי עוד תמונה של עווד, וחשבתי לעצמי שהילד הזה, הגיבור הזה, שהציל חיים עד נשימתו האחרונה, הוא התשובה לכל הייאוש, העצב והעצבים. טובה הארץ מאוד מאוד. טובים האנשים שחיים בה. רק המדינה צריכה להתארגן מחדש. לקחת אחריות על עצמה. למען אלה שמתו. למען אלה שעדיין חיים.
אני רוצה לסיים את הטור שלי בדבריו של מוסא, אבא של עווד. זה מה שהוא אמר לנו כשראיינו אותו לספר שלנו. ואלה המילים האחרונות שחותמות את הספר שלנו. תראו איזה מילים –
"אני, זהו, אני את האסון שלי אני כבר קיבלתי. אבל אני מתפלל, אני מתפלל שעכשיו אחרי מה שקרה לנו, נוכל לחיות בשקט, לחיות בשלום, אנחנו צריכים לשנות את החיים שלנו, אנחנו ביחד, צריכים לקבל אחד את השני, ולחיות טוב ביחד, אנחנו יכולים להיות אחלה מדינה, אני לא יודע למה אנחנו ככה. למה זה החיים. למה צריכים לחיות ככה אני לא יודע.
למה שלא יהיה שקט, למה שלא יהיה שלום. למה לא יכולים לחיות כולם ביחד. איך קרה שנהיינו פה אנשים חיות. איך אלוהים ברא אותנו, איך אלוהים נותן לנו לחיות. אפילו הלב של החיות יותר טוב מהלב שלנו. ובאמת, אני מוכן לקבל את זה, לוותר על עווד ולהגיד, יאללה, האסון האחרון היה אצלי, אבל מעכשיו יהיה יותר טוב, יותר שקט, יותר אור. אינשאללה. אינשאללה! שנלך בדרך הזאת, בדרך הלבנה. בואו נעשה מהתחלה אור!" בואו נעשה מהתחלה אור. ככה מוסא אמר. ונדמה לי שהוא צודק. יהי זכרו של עווד הטוב ברוך.
