קשה לאחוז בתופעה שנקראת מאיר אריאל משני קצותיה. הצנחן המזמר יצר כמויות של שירים שעוד מהלכים בינינו כאילו יש להם חיים משלהם. גם היום, 25 שנה אחרי מותו, הם זוכים לגרסאות כיסוי ולחידושים בתוכניות ריאליטי. אפשר למצוא ציטוטים משיריו על גבי גלופות של חולצות בני עקיבא, ואין ערב סביב מדורה ששירים כמו "מודה אני" ו"זרעי קיץ" לא יופיעו בו. אמנים בעלי שם כמו שולי רנד, אהוד בנאי, שלומי שבן ואחרים מעידים שהושפעו ממנו, והמופעים לזכרו מתמלאים בכל שנה מחדש. גם מי שאינו חובב גדול של מאיר אריאל, לא יוכל להתעלם מהעובדה שהאיש נגע בקאנון של החברה הישראלית.
חצי יובל עבר מאז מותו, ורבים וטובים ניסו לפענח מהו סוד קסמו של אריאל, שהופך אותו לעל־זמני. יש שיאמרו שזו הישראליות הזורמת בעורקיו של הקיבוצניק ממשמרות; אחרים מציעים את הייחודיות של המילים הרלוונטיות בכל דור, כמו "אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה", שיכולות להתאים לצערנו ליותר מדי זמנים, כולל לימינו ממש. יש שיאמרו שזו היכולת לחבר באופן עמוק בין שיריו לבין האדמה והנוף הישראליים. אחרים מציעים דווקא את השילוב בין פשטות מוזיקלית על גבול הסיפוריות, לבין עומקם ומורכבותם של הנושאים שהוא עוסק בהם. ואולי אלו כל ההסברים גם יחד, אך ייתכן שיש כאן נקודה נוספת שעדיין לא זכתה שיאירו עליה.
לא יהיה קל להציע הסבר כזה, שכן אריאל עצמו הודה שהוא אינו מבין את השירים שהוא כותב. ובכל זאת, אחד המוטיבים שמופיע ברבים משיריו הוא המסע המשפחתי שלו. בריאיון לרדיו ירושלים משנת 1998 שיתף מאיר אריאל את המאזינים במחשבותיו על האלבום החדש שהוציא באותו זמן, שנקרא "ברנרד ולואיז", העוסק בעיקר באהבתו המתחדשת של זוג שנשוי שנים רבות. לשדרן הרדיו אמר כך: "יש משמעות לגיל. יש הרבה מאוד קהל שצמא לביטוי בשירים, אבל הגילאים העיקריים שמקבלים איזושהי התייחסות לבעיות שלהם אלו בעיקר הגילאים הצעירים, גילאי 14 עד 22. גם זמרים שעברו את הגיל הזה מתייחסים לרוב לגיל הזה בכתיבה שלהם. רובם של בעלי המשפחות, הציבור שעסוק בפרנסה, בעול משפחה, בגידול ילדים ושימור וטיפוח הורים וכיוצא באלה – כל הציבור הזה די מקופח מבחינת הבעייתיות של הקיום שלו והיא לא משתקפת בכלל בזמר". כך שיתף אריאל, ומסביר כי אלבומו האחרון נועד לענות על הצורך הזה.
ההתייחסות של אריאל בשיריו לנושאים משפחתיים אכן מורגשת. בשיר "לא יכול להוריד ממך את העיניים" הוא כותב כי "ארגוני נשים מתנפלים עליי בתוכחה / שאני עוזב עלייך את כל עול הבית והמשפחה – מה שנכון", וגם "היכנסי כבר לאוטו וניסע", שעוסק כולו בריב של בעל ואשתו. לצד אלו, חלק מהביטויים של אריאל מבטאים הורות עם מעורבות גבוהה כמו "לומינלט" שנכנס לאחד משמות שיריו, שהוא בעצם תרופה לתינוקות.
יחסי הורים-ילדים מתבטאים גם בשירו "נשל הנחש", שם הוא מביא את תחושותיו של ילד או נער שלא ממשיך בדרכו של אביו ומקבל ממנו את אכזבתו בדמות "תעזבנו יום יעזבך יומיים", משפט שלקוח אף הוא מהמקורות.
ההקשר המשפחתי הופיע אפילו לאחר מותו. את המופע השנתי לזכרו מפיקה אלמנתו, תרצה. את כתביו ושיריו הגנוזים חושפת ברבות השנים בתו שירז. שחר ואהוד, שני בניו, הסתובבו בעבר במופע משותף לזכרו שבו סיפרו עליו ושרו את שיריו, וגם כיום אפשר לצפות במופע של כל אחד מהם בנפרד.
הבשורה שהביא אריאל, שאותה ביטא גם בריאיון ההוא, היא בשורה חשובה מאין כמותה. לא אחת ההתעסקויות הקיומיות נשטפות בתוך זרם החיים שמתחיל עם עול הבית והמשפחה. קשה יותר להיות יוצר אמיתי בתוך עולם שבו רוב השירים ממוקדים ברומנטיקה ובהתאהבות הראשונה. זה לא מקרי, אולי, שהמגזר הדתי מוצא חיבור מיוחד ליצירתו של אריאל. ציר הזמן של הסרוג הממוצע שואב אותו פנימה אל תוך עולמות הזוגיות והמשפחה מוקדם יחסית, מה שלא תמיד משאיר רגע כדי לתהות על החיים ולחשוב מחשבות גדולות. אבל כשלנו לא היה פנאי לחשוב על מה שעובר עלינו, מאיר אריאל פתח לנו את היכולת לא להוריד את העיניים בתנועה שהוא יצר בשיריו.
החידוש האמיתי בשיריו של מאיר אריאל הוא שהם נכתבו מנקודת מבטו של איש משפחה. מחשבות במלאת 25 שנה למותו
