למה קשה לנו להתפלל ביום הכיפורים? למה אבותינו ואמותינו שפכו ביום הזה דמעות כמים, בעוד אנחנו סופרים כמה עמודים נשארו במחזור? אולי משום שאבותינו ידעו שיום אחד ימותו, בעוד אנחנו לא נמות לעולם, או לפחות כך אנחנו נוטים לחשוב. אם בכלל אנחנו טורחים לחשוב על הנושא הכי חשוב בחיינו.
חיי אדם הם קצרים ושבריריים. נכון, בממוצע חיינו היום קצת פחות קצרים מאלו של אבותינו. אך זה לא באמת משנה משהו. כל אחד מאיתנו יעמוד בפני בורא העולם בבוא יומו; בעוד עשרים שנה, או ארבעים, ואולי מחר. פולחן הנעורים האינפנטילי של תקופתנו ניזון מהדחקה נמרצת של התחזית הוודאית הזו. בני ארבעים מתיימרים להיראות ולהתנהג כבני עשרים, כאילו יצליחו לרמות כך את המוות עצמו. אך אם אני מזהה בקלות שאתם בני ארבעים מתיילדים ולא נערים בשיא עלומיהם, דומני שגם מלאך המוות לא יתבלבל. יש רק שני פרטים ביוגרפיים שמשותפים לכולנו: כולנו נולדנו וכולנו נמות. מדהים כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בהתעלמות מהעובדה הפשוטה הזו.
אדם שיודע שיום אחד ימות, אדם שרואה מעל ראשו את החול הולך וניגר בשעונו, חי תמיד בתודעה של דין וחשבון. יום אחד, אולי מחר, יעמוד לפני בוראו ויצטרך להצדיק כל מעשה שעשה וכל בחירה שבחר. אבותינו המפוכחים, שחיו בתודעה כזו, עמדו ובכו ביום הכיפורים, התחננו לאלוקינו שידחה את יום מותם, והתאמצו להפוך את חייהם לחיים הראויים יותר לחיותם. ובייחוד שפכו דמעות על ילדיהם. אם יש לאשתי ולי ארבעה ילדים, הרי שאני מתפלל בפני בוחן כליות ולב על שישה לבבות, ולא רק על אחד.
אולי יש עוד סיבה שבגללה קשה לנו להתפלל: זה מקטין אותנו. בשביל תפילה אמיתית צריך להודות שאלוקינו גדול ונורא ואני קטן ושברירי. כמה קשה לבני דורנו להודות בכך. מיהן דמויות ההזדהות שלנו? את התשובה אפשר לגלות בסרטים הפופולריים ובתחפושות לפורים: אנחנו מעריצים את גיבורי העל הלא מנוצחים של עולם הקומיקס. האם אנחנו באמת כאלו? האם כאלו אנחנו אמורים להיות – גיבורים לא מנוצחים, הדורסים את יריביהם בעזרת כוחות־על?
פרופ' מרדכי רוטנברג, חתן פרס ישראל, פיתח שיטה לטיפול פסיכולוגי ברוח יהודית. רוטנברג סיפר שפעם בא אליו איש וביקש שיסייע לו. אשתי האסרטיבית, אמר הפונה, רומסת אותי שוב ושוב. אני עדין מדי. רוטנברג השיב: לוּ באת לפסיכולוג אחר, היה מטפל בך כדי שתהיה גם אתה תקיף יותר. כיוון שבאת אליי, אני אומר לך שאתה מתנהג בסדר גמור; שלח אליי לטיפול את אשתך.
בכל יום אני רואה פרסומות על סדנאות להעצמה אישית, כאילו שעוד עוצמה היא מה שחסר לנו. הלוואי שהייתי רואה במקומן יותר סדנאות למודעות עצמית; אבל לא כאלו מהסוג הרווח, אלא מודעות אמיתית לעצמנו האמיתי והחלש. במחשבה שנייה, אין זה פלא שלמרות כל התעמולה הרווחת, בני דורנו מחפשים סדנאות העצמה ומרגישים שחסרה להם עוצמה אישית. שהרי מתחת למסווה הגלימה והמסכה של גיבורי העל, האנושות הופכת להיות יותר ויותר נוירוטית, יותר ויותר מתוסבכת, יותר ויותר חלשה. הפער בין קלארק קנט לבין סופרמן הולך ומעמיק. גם כשאנחנו מתחפשים בטייטס צבעוניים, במסכה ובגלימה, נותרנו אותם בני אנוש חרדים ומתוסכלים, בני תמותה ובני חלוף.
בשנים האחרונות אני שומע יותר ויותר אמירות המנסות למחוק את נוראותם של הימים הנוראים. לוקחים ציטוטים של הרב קוק, שניסה להמתיק קצת את האווירה הנוקבת של ימי התשובה בזמנו, ומשתמשים בהם כדי למחוק את השרידים האחרונים של היראה שעוד נותרו בימים הללו. כך שופכים עוד כפית סוכר לתה שכבר הומתק בתשע כפיות. נכון, צודקים אתם, וידוי יכול לכלול גם הכרה של אדם במעלותיו, ולא רק בחסרונותיו. אך אדם שכל השנה כולה עסוק רק במניין מעלותיו והצלחותיו, אדם שכולו מלא בהישגיו, שמתעטף יומם ולילה בגלימת הווינר האולטימטיבי, האם אפילו יום אחד בשנה לא ירשה לעצמו להודות שאין הוא כליל השלמות האנושית?
למה קשה לנו להתפלל ביום הכיפורים? זו שאלה מורכבת, שאפשר לכתוב עליה ספר עב־כרס, ועדיין לא למצותהּ. אבל לספר הזה יש כותרת פשוטה: קשה לנו להתפלל, כי קשה לנו להתבונן במראה.
