כל כלב ביג'י יומו, צייץ השר איתמר בן־גביר אחרי החיסול המרהיב בביירות של בכיר חיזבאללה פואד שוכר. לשם שינוי זה היה ציוץ קונצנזואלי של בן־גביר, מדויק, אך רצוי לדייק עוד יותר: יומו של הכלב מביירות הגיע באיחור. הוא היה צריך למות הרבה קודם. גם אסמעיל הנייה. חבל שיחיא סינוואר עדיין חי.
לפני כשנתיים, אחרי הפיגוע המזוויע באלעד בידי איש חמאס, הומלץ בטור הזה לחסל את סינוואר. "יעד חיסול", אמרה הכותרת, ולצידה איור צ'רקאי מרהיב של סינוואר עם סימון לייזר במצח (13.5.2022). באמת סליחה שאני מצטט את עצמי, אבל הציטוט לא נועד להוכיח את צדקתן המתמדת של המילים שנדפסות פה, גורמים עוינים ודאי יוכלו למצוא בהן גם שפע טעויות, אלא לספק תפאורה היסטורית צנועה לטיעון של חיוניות החיסולים למרות כל הסיכונים הכרוכים בהם. "פגיעה בתשתית ההנהגה של האויב היא סגולה לניצחון בקרב או לפחות מבוא לניצחון", נכתב אז בכותרת המשנה. ובטור עצמו: "סינוואר הוא בן מוות, אבל כמו באינספור צומתי הכרעה דומים, ראשי המערכת חוששים ממה שיקרה למחרת".
כידוע היום, הצעה לחיסול סינוואר הונחה על סדר היום של הקבינט הביטחוני דאז, בראשות נפתלי בנט. ראש הממשלה היה בעד, אבל הרמטכ"ל כוכבי והשותפים הקואליציוניים הבכירים לפיד וגנץ התנגדו, ובנט ויתר. הוא כנראה חשש גם מהתגובה של השותף הזוטר מנסור עבאס. בלי עבאס לא הייתה לו ממשלה. אם תקום פעם ועדת חקירה היא תצטרך לעסוק בהחמצה ההיא, ובהכרעות גורליות דומות אחרות. למשל זו: בימים האחרונים של יולי 2014, עשר שנים בדיוק לפני חיסול הנייה, כשבנט, לפיד וליברמן ישבו בממשלת נתניהו, ראש הממשלה דחה הצעה לחסל את הנייה. הוחלט אז להסתפק בהפצצת בתיהם של ראשי חמאס בעזה, כשהיה ברור שהם לא בבית. גורמים מדיניים עלומים הסבירו בשעתם כי התנגדות נתניהו לחיסול נועדה "לאפשר לישראל מרחב פעולה בינלאומי".
אכן, היה לנו הרבה מרחב בעשר השנים האחרונות, אך לא מספיק רחב כדי להציל אותנו בשמחת תורה. סינוואר והנייה ניצלו אותן לצורכי הכנת מתקפה קטלנית עלינו. גם האדונים שוכר ונסראללה לא ישבו בינתיים בחיבוק ידיים. אלף פעם שמענו את מנהיגי ישראל לועגים לנסראללה הפחדן, שלא יוצא מהבונקר בביירות מחשש לסיכול, ומשום מה נשמע לנו תמיד הגיוני שמסוכן לחסל אותו, בגלל מה שעלול לקרות אחר כך. הפרשנים הביטחוניים טרחו להזכיר מה אירע אחרי שישראל חיסלה בחורף 1992 את המנהיג הקודם של חיזבאללה, עבאס מוסאווי – הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה. הם טענו שלכל צורר יש מחליף.
אבל זה לא נכון. לא לכל צורר יש יורש איכותי. מלחמת העולם השנייה כנראה לא הייתה פורצת לו אדולף היטלר חוסל באמצע שנות השלושים. ייתכן שיכולנו לחסוך את ההשלכות הביטחוניות המזוויעות של הסכמי אוסלו, אילו חיסלה ישראל את ערפאת בביירות ב־1982, כשצה"ל היה קרוב מאוד לבונקר שלו, והרמטכ"ל רפול התבונן בו מבעד למשקפת של צלף. חיסול סינוואר ומוחמד דף כבר לפני שנתיים היה משבש קשות את ההכנות של חמאס למתקפה על עוטף עזה. חיסול נסראללה היה פוגע קשות ביהירות של חיזבאללה שבגללה הגענו הלום, אולי אף גוזר על הארגון גורל דומה לזה של ארגוני טרור שנכחדו בהדרגה בעקבות חיסול מנהיגיהם.
סיכולים ממוקדים, למרות סיכוני התגובה הכרוכים בהם, הם אמצעי לחימה הכרחי במלחמה בארגוני טרור. ארגון אל־קאעידה נחלש דרמטית בעקבות חיסול בן־לאדן בתחילת העשור שעבר. גם ארגון דאעש לא התאושש מהחיסולים הסדרתיים של מנהיגיו. בכל מקרה, אין כמעט דרך אחרת לנצח במלחמות עם ארגון טרור. אתה חייב להכות בו בעקביות, לגזום בהתמדה את ענפי הצמרות שלו, לכסח שוב ושוב את בעלי הכישורים, עד להדברתו המוחלטת או לפחות עד להחלשתו הדרמטית. בינתיים הוא כמובן עלול להגיב ולהכאיב לך, אבל הברירה האחרת כואבת פי כמה. 60 אלף פליטי הצפון ו־115 החטופים שמוחזקים בעזה יכלו לחיות היום בביתם אלמלא הענקנו חנינה ממושכת מדי לבכירי אויבינו.
