גם למאזינים ותיקים במיוחד, שלכאורה כבר שמעו הכול, עדיין מזומנות הפתעות. בשעת ערב מאוחרת ביום שני, עם שוך המהומות בשדה־תימן ובשערי בית־ליד, הועלה לשידור ברשת ב' מומחה ניטרלי לאירועי היום: פרופסור אסא כשר. המראיינת ציינה ביראת כבוד שהמרואיין הוא "חתן פרס ישראל", "מאוניברסיטת תל־אביב". משום מה שכחה לציין שהוא גם דמות מפתח מוסרית במחאות קפלן למיניהן, זה שבין השאר הצהיר שם לאחרונה כי "החיילים נופלים לשווא ברפיח", וקרא “להילחם בממשלה כאילו אין חמאס".
פרופסור כשר נשאל אם הקוד האתי המפורסם של צה"ל, אשר הוא ניסח בעבר, עדיין בתוקף, והשיב בחיוב נחרץ. הוא הסביר שגופים גדולים זקוקים לקוד אתי כדי שלא יוכלו להתנהל כאוות נפשם, תוך פריקת כל עול. אלה היו דברי טעם. הם גרמו לי להרהר בצורך של תנועות מחאה להצטייד אף הן בקוד אתי. רק בעזרת קוד כזה נוכל להבין, אולי, מדוע עורכי החדשות ברשת ב' הצמידו את הכינוי הנוקב "מתפרעים" או "פורעים" לפורצי שדה־תימן ובית־ליד, לעומת התואר הסלחני העקבי "מפגינים" ו"מוחים" שהעניקו בעקביות לחוסמי איילון ולמבעירי הצמיגים בקפלן. רק קוד אתי יוכל להבהיר לנו פעם אחת ולתמיד מה מותר ומה אסור לעשות בהפגנות, או ליתר דיוק: למי מותר ולמי אסור.
אני הקטן סבור לתומי שיש דברים האסורים לכולם. בעיניי, נבחרי הציבור הימנים ששעטו לשדה־תימן אחרי בשורת מעצר המילואימניקים, כאילו היו נערי גבעות קטינים, הם אסון למדינה ובושה לימין. כך גם השרים שהביעו אהדה מרחוק למתפרצים לתוך הבסיס. תעלולי הרטוריקה שלהם וההשתלחויות הסדרתיות בצה"ל בלתי נסלחים. הם לא למדו כלום ממה שקרה פה מאז עלותם לשלטון, וכבר לא ילמדו. הקטטה עם השמאל הוציאה אותם מדעתם. צורכי החנופה לגרעין ימני מסוים מחניקים אצלם כל שיקול דעת אחר. ועדיין, כדאי שאסא כשר או מי מעמיתיו יניחו בפנינו בהקדם טיוטה של כללי התנהלות אזרחיים במצבי מחלוקת, כך שבהתנגשות הבאה בין שני הצדדים לפחות נדע אם זה אותו דבר או לא אותו דבר.
לפני חודשים אחדים דימה כשר את החברה הישראלית למרק שבו המתנחלים הם "הטבעת העכורה", ואילו פעילי אחים לנשק והטייסים מפסיקי ההתנדבות – "כופתאות משובחות". אז אדרבה, שינסח כעת את הדברים באופן מפורש, בשפה נטולת דימויים ספרותיים, משפטית אם אפשר, שחור על גבי לבן. רק כך נוכל לקבל אישור מוסמך לתחושה שלתנועות המחאה של השמאל – להבדיל מתנועות הימין – מותר לעשות כמעט הכול כשהן נתקפות תחושת חירום: להמריד את מערך המילואים, לחסום את נתיבי איילון שוב ושוב, לסגור את נתב"ג במסגרת "ימי השיבוש", להטיל מצור על הכנסת, להתפרץ לכנסת, להשבית את עבודת הוועדות שלה, לחדור למשרדי קהלת, לגנוב טנקים מאתרי זיכרון, לומר בפה מלא שצריך "לשרוף את המדינה", לרדוף עם זמבורות אחרי חברי קואליציה, להפריע לטקסי יום הזיכרון, להשליך לפיד בוער על פרשי משטרה, ולמוטט מחסומים ליד מעון ראש הממשלה.
קוד המחאה המיוחל צריך לקבוע מתי המשטרה נדרשת להדוף בכוח מתפרעים, ומתי עליה לעצום עין ובוודאי להימנע מהפעלת מכת"זיות. הוא אמור לשרטט בבהירות את ההבחנה הדקה שבין מרי אזרחי שמאלני לגיטימי ובין אנרכיה ימנית גמורה. כדאי גם שיסביר לציבור אילו סוגי מחאה מחייבים התנערות פומבית מהירה של נשיא המדינה, ואילו סוגים מצריכים דברי שבח נשיאותיים. למה זה בסדר להתנכל בקביעות לכתב ערוץ 14 שמסקר את ההפגנות בקפלן, אך אי אפשר לסבול התנכלות לכתבי הערוצים האחרים בהפגנות הנגדיות. מה כשר ומה טרף? מה לא יעלה על הדעת ומה יעלה בהחלט? לקראת ההפגנות הבאות, משמאל ומימין, מוכרחים קוד אתי פרטני, למען הגדלת השקיפות והסדרת הצביעות. פרופסורים לאתיקה מאוניברסיטת תל־אביב או הסביבה ודאי ישמחו לנסח.
