פרופ' ויקטור דיוויס הנסון הוא קלאסיקן והיסטוריון צבאי אמריקני, שריד שמרני לתחומים שפעם היו עמודי התווך של מדעי הרוח. הנסון פרסם עשרות ספרים (אחד תורגם בהוצאת סלע מאיר, "ניצחון המערב") ואינספור מאמרים (מיעוטם נגיש באתר "מידה" ובכתב העת "תכלת"), והוא בלי ספק אחד האינטלקטואלים הציבוריים האמיצים, המקוריים והמעניינים ביותר בארה"ב.
בספרו האחרון "הסוף של הכול: איך מלחמות מידרדרות להשמדה", שפורסם השנה, בוחן הנסון את התבוסה המוחלטת, האלימה והמפתיעה, של ארבע ישויות היסטוריות מפוארות: עיר־המדינה היוונית תבאי, שהוחרבה ב־335 לפנה"ס בידי אלכסנדר הגדול וכוחותיו המקדוניים; המעצמה הים־תיכונית קרתגו, שהושמדה בידי סקיפיו אמיליאנוס הרומאי ב־146 לפנה"ס; קונסטנטינופול הביזנטית שנכבשה בידי הסולטן מהמט השני ב־1453; ובירת האצטקים, טנוצ'טיטלאן, שנפלה לרגלי חיילי האימפריה הספרדית בהובלת קורטז.
הנסון הוא מהסבורים שלמרות השינויים המתמידים בהיסטוריה האנושית – הקִדמה הטכנולוגית, התמורות החברתיות, ההתפתחויות המדינתיות – טבע האדם והמלחמה נשאר דומה. משום כך ההיסטוריה, גם כשהיא נראית זרה ורחוקה, נותרת רלוונטית, ויש ערך ממשי בלימודה ובניסיון לחלץ ממנה לקחים.
אם כן, הנסון נפנה לבחון את ארבע התרבויות, שבזמנן נחשבו לבעלות עוצמה רבה, עד שהוכנעו במהירות בכוח הזרוע, בתבוסה ששמה קץ לגדולתן. הספר עוסק בהיסטוריה המיוחדת של כל אחת, אבל כדרכו הנסון מעז לעלות קומה בסקירתו, כדי לאתר נקודות דמיון בין המקרים ולנסח תובנות רחבות יותר. מן הראוי שתובנותיו יזכו לתשומת ליבנו.
המשפטיזציה ההרסנית, האנטי־דמוקרטית והאנטי־לאומית, עדיין שולטת בכיפה, והפוליטיקאים עומדים מולה חסרי אונים
"התבוסה המוחלטת" של אותן ישויות מדיניות, כותב הנסון, "חשפה מאוחר מדי נקודות תורפה שבמשך זמן רב התעלמו מהן – כלכליות, פוליטיות, ושסעים חברתיים – שהתרחבו תחת לחצי המלחמה". מכאן הוא מונה שבעה מכנים משותפים לקריסה, שחמישה מהם נוגעים לישויות המותקפות טרם המלחמה. האם הם רלוונטיים לישראל ב־2024?
ראשית, מציין הנסון, הישויות המדיניות הללו "מחפשות באופן טבעי עזרה חיצונית… הן משכנעות את עצמן שבני ברית או חברים נמצאים ממש מעבר לפינה, או לפחות שבוודאי יגישו להן סיוע ברגע המכריע". בפועל הן גילו שהעזרה "לאלו שגורלם כנראה נחרץ", אפילו מצד ידידים וחברים, "מגיעה לעיתים רחוקות" בלבד.
שנית, הישויות המותקפות "חשו ביטחון בביצוריהן ובמשאביהן המוגבלים. אף שהכירו בכוחם של אויביהן, הן דבקו באמונה שחומות עריהן או ההגנות שלהן באופן כללי בלתי פגיעות… בזיכרון החי של כל האנשים בערים הללו ההגנות לא נפרצו מעולם. לכן זו הייתה תגובה טבעית לחלוטין של המתגוננים לזלזל בכוחות העצומים והקטלניים שמעבר לחומות… המוקפים הסתכלו על מוצביהם והעבר הבלתי־חדיר שלהם, במקום להעריך באופן מציאותי את הסכנה הייחודית והקיומית שמעבר לחומה".
"שלישית", ממשיך ההיסטוריון, "בכל הציוויליזציות המובסות חסרה אחדות והתנהל מאבק סיעתי, לפני הקרבות האחרונים ובמהלכם… סכסוכים קודמים מסבירים את החולשות של אלה שהיו תחת מצור, ותרמו לתבוסתם".
הנקודה הרביעית של הנסון נוגעת להערכות המציאות הצבאית־ביטחונית של המותקפים. "למגינים לא היה מידע מדויק בנוגע לאיכות המצור או המצביאות של אויביהם, ולא הייתה להם הערכה מציאותית של חוסר היכולת שלהם עצמם… לעיתים רחוקות קישרו המגינים בין הסכנה הקיומית הנוכחית לגאונות הצבאית של האויב, שהוביל אותם למצוקה גדולה שכזו. והם גם לא העריכו באופן מדויק את הבינוניות היחסית של המנהיגות שלהם".
הנקודה החמישית של הנסון היא מדינית־דיפלומטית: "קודם להשמדה, המגינים הגיעו להסכמה כלשהי, שהם חשבו שתתמיד, עם אלה שעתידים להשמידם… המותקפים לא לגמרי הבינו שהמשא ומתן והדיפלומטיה שלפני המלחמה הפסיקו להיות רלוונטיים".
דומה שלא יהיה זה מרחיק לכת לומר שההסתמכות על עזרת אחרים ועל תפיסות הגנה, הסכסוכים החברתיים, תפיסת הביטחון היהירה, וההישענות על הסכמים שבזמן אמת מאבדים תוקף, מזכירים ואף מאפיינים את ישראל.
הנה אנו עשרה חודשים אחרי הכישלון הביטחוני הגדול ביותר בהיסטוריה המדינית שלנו. פורעים ברברים מארגון טרור חשוך, חמושים ברימונים ורובי סער, טבחו, אנסו, שרפו ובזזו ביישובינו במשך שעות ארוכות, במחיר דמים חסר תקדים. הם עשו זאת מול מדינה בעלת צבא עצום מהם עשרות מונים, שעלותו עשרות מיליארדים בשנה. מאז עברנו להתקפה, אך גם בה הישגינו רחוקים מלספק, ושום בעיה אסטרטגית ומהותית מבעיותינו לא נפתרה.
למעשה, הצמרת הפוליטית (מימין ומשמאל) והצבאית, מתעלמת מהבעיות האסטרטגיות. הכישלון מבחינתן יתום, ובכל מקרה, אין לו לקחים משמעותיים. ההכחשה חוגגת בצמרת. הקונספציות האסטרטגיות ההרסניות, שאת חלקן הנסון מתאר, עדיין איתנו. היהירות והזחיחות נשארו בלי שינוי. תרבות השקר, הסכסכנות הפוליטית, הסיעתיות, כולן בריאות ושלמות, בפוליטיקה ובמערכת הביטחון. השעון המעורר ההיסטורי צלצל, אבל קברניטינו חזרו לישון.
כפי שראינו השבוע, גם המשפטיזציה ההרסנית, האנטי־דמוקרטית והאנטי־לאומית, עדיין שולטת בכיפה, והפוליטיקאים עומדים מולה חסרי אונים. הדברים הגיעו עד לאירועי שדה־תימן, שבהם הפצ"רית יפעת תומר־ירושלמי העמידה את משאביה וחייליה באופן פומבי וציבורי בשירות שונאי ישראל ונגד חיילי צה"ל. קשה להפריז בחומרת ההשלכות החברתיות והצבאיות של התופעה הזו. אבל כאשר התבקשה הפצ"רית להגיע לוועדת החוץ והביטחון, היא צפצפה על נבחרי הציבור ולא הגיעה לדיון. נראה שבעיניה הכנסת חסרת חשיבות; הבוסים שלה נמצאים בהאג, באו"ם, ברחביה, באקדמיה, ובמטכ"ל המנוון.
מול הכשלים הללו, קיבלנו השבוע שתי הצלחות סיכוליות נגד חיזבאללה וחמאס, שהיו מרשימות ומעודדות. אבל צריך לשמור על פרופורציות. בהתבוננות אסטרטגית מפוכחת, חשיבות שני החיסולים הללו מוגבלת. ראשית, כדי להיות יעילה, מדיניות חיסולים צריכה להיות רציפה ועקבית. שנית, חיסולי בכירים לא משיגים "ניצחון", אלא מסייעים למניעת התעצמות האויב. כך שבלי להמעיט בגודל ההישג הטקטי, מדיניות סיכולים הייתה משמעותית יותר כאסטרטגיה לפני שני עשורים, בטרם אפשרנו לחמאס ולחיזבאללה להשתדרג למצבם היום.
זו הסכנה ההיסטורית שהנסון עוזר לנו לזהות: שוב ושוב אנחנו חוגגים הצלחות טקטיות, בזמן שהממשלה ומערכת הביטחון עדיין עושות את כל הטעויות האסטרטגיות, ונכשלות סעיף אחר סעיף בדברים החשובים באמת ולטווח ארוך. אנו בזמן קיומי, ופעמוני האזהרה ההיסטוריים מצלצלים בקול.
