שום דבר לא יכול להסביר את האנרכיה בשדה תימן ובבית ליד

אנחנו עלולים לאבד את זה. נתחיל מהאמצע: לפרקליטות הצבאית לקח כמעט יממה להתעשת ולהעביר לעיתונאים תמצית ממה שידוע לה. על פי המידע שמסרה, חוקרי מצ"ח מחזיקים ב"ראשית ראיה" לכך שטובי בחורינו ביצעו מעשה סדום במחבל נוח'בה. צריך להגיד את זה במפורש למי שאולי לא מבין: המחבל פונה לטיפול רפואי לאחר חקירה, ונמצא עם קרעים קשים בפי הטבעת כתוצאה מהחדרת מוט או חפץ אחר, מה שבחוק העונשין מוגדר כ"מעשה סדום", המקביל בחומרתו לעבירת האינוס. האירוע הזה מזעזע לא כי למחבל מגיע לחיות, אלא כי הוא משקף התבהמות קשה של מי שביצע אותו. הוא מזעזע מפני שגם במלחמה יהודים לא אמורים להתנהג כמו חיות. והוא מזעזע מאחר שהוא משקף אובדן צלם א־לוהים. כִּסְדֹם הָיִינוּ? לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ?

האירוע הזכיר לי את סן־מרינו, עיירה לא גדולה באיטליה. שני מוזיאונים בעיירה מתחרים על כיסם של התיירים, ושניהם מוקדשים לאותו נושא – עינויים. האתרים משחזרים את הפרקטיקות שנהגו בתקופת האינקוויזיציה: בתאורה אפלולית מוצגים בהם מיטות סדום קרות מברזל חלוד עם שלל גלגלי שיניים, מסמרים, מסורים, סכינים ושיפודים. אין קץ לאופל. הדמיון האנושי החולני המציא שלל דרכים מזוויעות לנתק בין הגוף לנשמה, בתהליכים של רוע טהור וסבל צרוף.

אצלנו אין ולא יהיה מוזיאון כזה. יהודים לאורך ההיסטוריה היו אומנם קורבנות של הזוועות הללו, אבל התרבות היהודית לא נתנה להם מקום בנפש, ולא אפשרה לאכזריות להרעיל ולזהם אותה. לא רק במעשה, אפילו לא בתיעוד ותיאור. הוויזואליזציה המוחשית של הסדיזם היא חלק בלתי נפרד מן התרבות הקתולית: איורי קיר של מרטירים העוברים מיתות משונות בידי רודפיהם מעטרים את הקירות בלא מעט מנזרים וכנסיות קתוליות באירופה, ממטאורה שביוון ועד לקריית הוותיקן.

גם מי שמרגיש שהוא הימין שמימין לימין, חייב לקחת בחשבון את הסיכוי הקלוש שחוקרי מצ"ח הם לא סתם רשעים שחיפשו קורבן

בתרבות היהודית, לעומת זאת, לא רק שאין תרבות של ציורי פורנו מוות, אפילו התיאור המילולי דל ביותר. הביטוי היהודי הרשמי הקיצוני ביותר הוא הקינה לעשרת הרוגי המלכות שקוראים בבית הכנסת בתשעה באב, וגם היא כוללת תיאורים מילוליים מינימליסטיים בלבד. היהדות לא נתנה לאכזריות לטמא אותה. האתוס היהודי נשמר לאורך הדורות, אפילו ביד ושם. התצלומים המזוויעים ביותר של השואה לא מוצגים בו לקהל הרחב.

לאור החיים הקדוש, ר' חיים בן־עטר, הייתה הברקה בקשר לחשיבות השמירה על טהרת הנפש במלחמה. באחד מפירושיו הוא מתייחס למצוות "עיר הנידחת", שהודחה כולה לעבוד עבודה זרה ונענשת בהשמדה מוחלטת. זוהי המצווה הקשה ביותר מבין תרי"ג המצוות; עד כדי כך קשה, שחכמינו נחלקו אם אי פעם מישהו מימש אותה, או שמדובר במצווה תיאורטית בלבד שנועדה רק להציב עיקרון, בבחינת "דרוש וקבל שכר". כאמור, שליחי בית דין נדרשים להכות את תושבי העיר בחרב ולשרוף אותה כליל. ההפתעה מופיעה בסוף הפרשה שבספר דברים: "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם, לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ".

מה הקשר בין מצוות עיר הנידחת ובין רחמים? הרי מי שנמנה עם צוות הקרב שנצטווה להשמיד את העיר הנידחת, נדרש להצטייד בחומרים נפשיים אחרים לחלוטין: אגרסיביות, אלימות, אכזריות וברוטליות. כל אלו מופעים חריפים של "דין", לא של "רחמים". היא הנותנת, קובע אור החיים. התורה חוששת שמי שנפל בגורלו להשתתף בהשמדת עיר הנידחת, ישחית את נפשו וירכוש תכונות של אכזריות וברוטליות.

את החשש הזה הכיר אור החיים, יליד מרוקו, מהסביבה שבה חי: "כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר". כדי למנוע את המציאות הזו נדרשת אפוא הבטחה א־לוהית מיוחדת: "לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים, הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות – מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה". העיר החוטאת מקבלת עונש קשה, אבל זה עדיין אירוע נקודתי. לתורה חשוב שהוא לא יצבע את האישיות של המעורבים בו. היא מברכת אותם ברחמים ומצפה מהם לדבוק ברחמים, כי אין שום דבר יהודי באכזריות.

הלייקים גוברים על הכול

בחזרה לשדה־תימן. החיילים החשודים נהנים כמובן מחזקת החפות. צבא ההגנה לישראל, שמערך החקירות שלו חוקר אותם, הוא אותו צבא הגנה לישראל שהעמיד את מיטב הסנגורים הצבאיים כדי לייצג אותם. אותם סנגורים כבר דרשו וקיבלו צו איסור פרסום על פרטי החשודים, כדי שלא להשחיר את שמם עד שיובררו החשדות. כך ראוי, ולוואי שיתברר שהם חפים מפשע. שמעתי השבוע על מקרה בעבר שבו אסירי חמאס אנסו את חברם כעונש, והורו לו לספר לצלב האדום שחיילי צה"ל הם שהתעללו בו. במקרה אחר, עציר פלסטיני נמצא מת בתאו לאחר שעבר התעללות מינית ממושכת על ידי חבריו. כך או כך, לחקור חייבים. לא בשביל האנטישמים בהאג, בשביל הנשמה של עצמנו.

צורת המעצר של החיילים הייתה מטופשת, וניכר שתוכננה בידי קצינים צעירים וחסרי הבנה ממצ"ח. החשודים הם חיילי מילואים הכפופים לפקודות, ואין שום בעיה לזמן אותם למקום כלשהו מחוץ לבסיס ולחקור אותם בצורה ששומרת על כבודם. חייל זכאי לכבוד בסיסי, וחלק מהכבוד הוא שלא יתנפלו עליו חוקרים בברדסים באמצע שירות המילואים שלו. ועדיין, כל זה לא יכול להסביר את האנרכיה בבית־ליד ובשדה־תימן.

הכי מייאש הוא היעדר עמוד השדרה המוסרי של חלק מהח"כים בימין. פלט המסרים היחצני שלהם עובד על אוטומט שלפיו חיילים זה טוב ופרקליטות זה רע. הם שכחו שהם נבחרו לכנסת לא כדי להתלהם ולפעול על אוטומט, אלא כדי להפעיל שיקול דעת ולהנהיג. לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות, שח"כים פורצים לבסיס צבאי בשם "חסינות פרלמנטרית" מבלי שהם בדקו קודם את העובדות, שמעו את גרסת החוקרים, והגיעו למסקנה שאכן נעשה כאן עוול וחובה למחות.

לא ייתכן שח"כים יעודדו אספסוף המתפרע בבסיס צבאי ומתיז גז פלפל על חיילי מצ"ח. לא ייתכן שח"כית ממפלגת השלטון תעלה "לנאום" לצד רעולי פנים הצווחים כמו כנופיה מאפיונרית. גם מי שמרגיש שהוא הימין שמימין לימין, חייב לקחת בחשבון את הסיכוי הקלוש שחוקרי מצ"ח הם לא סתם רשעים שחיפשו קורבן לארוחת בוקר, ושהמעצר הזה מוצדק. בטח אם הוא נמנה עם סיעה שרוממות ה"משילות" בגרונה.

אבל הימים ימי פופוליזם ממאיר. קישוש תשומת לב ציבורית עולה על כל שיקול, ואף ח"כ לא רוצה להפסיד כמה לייקים לחבריו חסרי האחריות. ולעזאזל המחיר הנורא, הפנימי והחיצוני, שישראל משלמת על הכאוס הזה.

הפרקליטות – מהיועמ"שית, דרך הפצ"רית ועד למערך הייעוץ המשפטי של המערך המתמרן – מאפשרת לצה"ל מרחב פעולה שמעולם לא היה לו. היא נותנת לחיילים לכסח ולנצח

בהקשר הזה חייבים לומר כמה מילים על תפקוד הפרקליטות (הצבאית והכללית) במלחמה, ואני ממקד כרגע את הדיון בתפקוד הפרקליטות הנוגע באופן ישיר בלחימה. יש לפרקליטות כמה חקירות שמרחפים עליהן סימני שאלה גדולים שעדיין לא הובהרו, אבל הם לא משנים את התמונה הגדולה. והתמונה הגדולה היא שהפרקליטות – מהיועמ"שית גלי בהרב־מיארה, דרך הפצ"רית יפעת תומר־ירושלמי, ועד למערך הייעוץ המשפטי של המערך המתמרן – מאפשרת לצה"ל מרחב פעולה שמעולם לא היה לו. קרוב לעשור וחצי אני מסקר את תחום דיני הלחימה, ומה שקורה במלחמה הזו לא קרה בעבר מעולם. באף מלחמה או מבצע קודם, צה"ל לא קיבל פרומיל מהיד החופשית שהוא מקבל עכשיו.

צה"ל מעניש את העזתים על רצחנותם הפושעת ומלמד אותם לקח כואב מאוד. שן תחת שן, עין תחת עין. את הגמול הכואב הזה עזה לא תשכח לעולם, והמזרח התיכון כולו רואה ומפנים. זוהי מלחמה המנוהלת כמו מלחמה, בדם ואש ותמרות עשן. רצועת עזה הופכת לעיי חורבות, "גופרית ומלח שרפה כל ארצה". המחבלים נקטלים בהמוניהם גם כשהם מתחבאים בקרבת אזרחים, אוכלוסייה אזרחית מפונה ממקום למקום מדי כמה ימים. צה"ל מדבר סוף־סוף עם הטרוריסטים בשפה שהם מבינים.

את כל זה לא היה אפשר לעשות בלי הגיבוי המשפטי המלא של הפרקליטות. והיא נתנה אותו, תוך נטילת סיכון מקצועי לא פשוט בכלל מול בתי הדין הבינלאומיים והקהילה המשפטית הבינלאומית. אינספור דילמות, שבעבר היו נושא לפלפולים משפטיים ארוכים, נפתרו וצה"ל קיבל אור ירוק. הפרקליטות נותנת לחיילים לכסח ולנצח.

נושא אחרון, בנגיעה, הוא זכויות מחבלי הנוח'בה. ההגנות החלות על האויב במלחמה הן לא ההגנות הכלולות בדין הפלילי, אלא אלו הכלולות בדיני המלחמה (אמנות ז'נבה). אלא שדינים אלו חלים רק על ישויות המקיימות אותם. לדוגמה, סעיף 4 של אמנת ז'נבה הרביעית (הגנה על אזרחים), קובע במפורש כי "אזרחיה של מדינה שאינה כפותה לאמנה אינם מוגנים על ידה".

מחבלי עזה אינם עומדים ב־3 מתוך 4 התנאים ללוחם מוגן: מדים/סימני זיהוי ברורים, נשיאת נשק בגלוי, וציות לדיני המלחמה. המשמעות היא שמחבלי עזה אינם זכאים להגנות דיני המלחמה (!). ההגנה היחידה שעומדת להם לכאורה היא חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, המשתייך לדין הישראלי הפנימי, אבל גם הוא עוסק בעיקר בתקופות מעצר ואיננו מעניק הגנה רחבה.