לפני כמה שנים ביקרתי באזרבייג'אן, החולקת גבול ארוך עם איראן. מארחיי, אנשים שיודעים דבר או שניים על האזור שהם חיים בו, הציעו לי להיפגש עם גולה איראני המתגורר בבאקו הבירה. נפגשנו בצ'איחנה, בית תה מקומי, הנחבא בין חנויות שטיחים בעיבורה של העיר העתיקה. משפט אחד בן שתי מילים שאמר, נחרט היטב בזיכרוני: "בום קום".
ברגע הראשון לא הייתי בטוחה ששמעתי טוב, אבל הוא היישיר לעברי עיניים שחורות ולוהטות וחזר: בום קום. כלומר, יש לפוצץ את קום, העיר הקדושה לשיעים שבמדרסות שלה צומחת האליטה הדתית של הרפובליקה האסלאמית, וסמוך אליה, בפורדו, נמצא מתקן ההעשרה הגרעיני. המסר שהוא ניסה להעביר היה כמעט פרוידיאני, ולפיו כדי לשחרר את העם האיראני מכבלי האייתוללות, צריך לבצע את המקבילה לרצח אב. קרי, להרוג את האייתוללות ובני משפחתם, החל במנהיג העליון עלי חמינאי והמשך בבני משפחתו, ידידיו, קרוביו ובני חסותו האידיאולוגיים והפוליטיים.
עד היום זה לא קרה. אומנם במהלך השנים התרחשה על אדמת איראן סדרת פעולות חיסול וחבלה מדהימות בתעוזתן ובמורכבותן, חלקן אף חדרו לאתרי הגרעין שליד העיר קום, עם חיסולים של מדעני גרעין ושל מי שנחשב לאבי תוכנית הגרעין האיראנית, מוחסן פחריזאדה. מקורות זרים ייחסו חלק מהפעולות הללו לישראל. אך החיסול המשמעותי ביותר היה של קאסם סולימאני, שחוסל על ידי האמריקנים. סולימאני היה היחיד שהתקרב לדרגת בן אהוב על המנהיג העליון, והיה המועמד המועדף למלא את מקומו בבוא היום. במותו הפך סולימאני לקדוש ולמושא הערצה חוצה גבולות, אך הוא היה גם היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל, שלפיו האליטה האיראנית הייתה בטוחה. עד כה לא נפלה שערה משערות ראשם של אנשי הצמרת הפוליטית והדתית של איראן, בני משפחתם ובני חסותם. עד השבוע הם חשו בטוחים, עטופים ומוגנים.
חיסולו של אסמאעיל הנייה על אדמת טהרן משנה את התמונה. הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס ואורח אהוב ויקר, חוסל שעות ספורות בלבד לאחר שהשתתף בחגיגות ההשבעה של נשיא איראן החדש ונועד עם חמינאי. בסוף הערב החגיגי, בהשתתפות סולתה ושמנה של הצמרת הפוליטית האיראנית ובכירי מערך כוחות הפרוקסי של איראן, יצא הנייה חזרה למעון האירוח הרשמי שלו, תשעה קילומטרים ממרכז העיר. במקום התארח גם מנהיג הג'יהאד האסלאמי, זיאד נח'אלה. להנייה היו כל הסיבות להרגיש בטוח, מכיוון שלא היה זה בית מלון רגיל אלא בית הארחה של המשטר. משמרות המהפכה הופקדו על השמירה במקום, ולא הייתה לו שום סיבה לחשוב שדווקא בטהרן, בירת ההתנגדות האסלאמית, הוא ימצא את סופו.
שורת החיסולים מראה שבישראל התקבלה החלטה אסטרטגית: היא לא מעוניינת במלחמה כוללת, אך מוכנה לה
אבל בשעה שתיים בלילה, שש שעות בלבד אחרי חיסול פואד שוכר בביירות, הרעיד קול נפץ את שמי טהרן. מה בדיוק קרה שם? האם היה זה טיל או כטב"ם שפגע בבית ההארחה? האם שוגר מעל אדמת איראן או אולי ממדינה שכנה, כפי שניסו לרמוז בטהרן? קשה לקבוע מסמרות בעניין, אבל דבר אחד בטוח: הנייה נהרג במקום. מעבר לתחושות הזעם וההשפלה, הייתה זו הוכחה אולטימטיבית כי המשטר האיראני חלש, מחורר וחדיר למודיעין הישראלי, או למי שזה לא יהיה שביצע את החיסול על אדמת טהרן. מבחינה זו הזעזוע כפול ומכופל, שכן מסר החולשה הזה מהדהד באיראן וגם מחוצה לה. בתוככי הרפובליקה האסלאמית, החיסול מעביר מסר שלפיו מנגנוני הביטחון של המשטר ניתנים לביקוע, ולפיכך הצמרת הפוליטית כבר אינה בטוחה כבעבר. ואילו לכוחות הפרוקסי זו ההוכחה שלא רק עזה, ביירות וצנעא נמצאות על הכוונת; גם טהרן, ליבת ההתנגדות, אינה מהווה עוד תעודת ביטוח.
ואם בטהרן מתוודעים רק כעת לתחושות חוסר הביטחון ואי הוודאות, הרי שבביירות זהו המצב מזה זמן. כבר לפני חודשים אחדים, בעקבות חיסולו של חסן אל־עארורי במשרדו בביירות, טענו אנשי חיזבאללה כי חמאס מחורר מבפנים וכי מידע קריטי זולג ממנו לידי האויב הציוני. בהמשך אף העביר נסראללה הנחיה לפקודיו להפסיק להשתמש בטלפונים ניידים, אבל לשווא. חיזבאללה איבד מאות מלוחמיו בחיסולים ממוקדים, מפעילי שטח ומפקדים בדרגים שונים ועד פואד שוכר, הדמות הבכירה ביותר בזרוע הצבאית של הארגון, יד ימינו של נסראללה שתואר השבוע כמספר שתיים שלו. על פי הודעת דובר צה"ל היה שוכר האחראי לרצח הילדים במג'דל־שמס. חיסולו היה נקמה מדויקת ואולטימטיבית, עין תחת עין, אבל לא רק. יחד עימו נסגר מעגל רב שנים של מוות וטרור, הכולל את חטיפת ורצח שלושת החיילים בהר דב בשנת 2000. גם מצד ארה"ב נסגר מעגל; שוכר היה מעורב בתקיפת בסיס חיילי המארינס בביירות ב־1982, שבה נהרגו 241 אמריקנים. מאז הוא היה נתון תחת סנקציות אמריקניות, ופרס של חמישה מיליון דולר הוכרז על ראשו.
כך מוצא עצמו נסראללה לא רק בעימות עם ישראל, אלא גם בפלונטר איראני ובעימות פנימי עם הממשלה הלבנונית ועם האזרחים המבועתים ממלחמה נרחבת
אך טבעי אפוא שנשמעו הערכות ולפיהן ארה"ב הייתה בסוד ההכנות לחיסולו. על פי דיווחים בעיתונות האמריקנית, ערב החיסול התנהל שיח בין דיפלומטים ישראלים לאמריקנים, והועבר לאיראן מסר עקיף כי ישראל תפעל נחרצות אך באופן שלא ידרדר את האזור למלחמה כוללת. מה שאמור היה לאפשר לארה"ב לנסות לכלוא את העימות המתפתח בגבולות הגזרה הנוכחיים, אולי אפילו לייצר היתכנות מסוימת למהלך דיפלומטי בחזית הצפונית. אך שורת החיסולים המתמשכת – מצמרת חמאס בעזה ועד פואד שוכר השבוע – מראה שבישראל התקבלה סוף־סוף החלטה בעלת אופי אסטרטגי: היא אומנם לא מעוניינת במלחמה כוללת, אך מוכנה לה. עכשיו הכדור נמצא במגרש האיראני.
ההצהרות שיצאו ביממה שאחרי חיסול שוכר והנייה גם יחד, דיברו על כך שישראל תשלם מחיר יקר. המנהיג העליון עלי חמינאי הצהיר כי האויב הציוני ייענש בחומרה. "ישראל הביאה על עצמה את העונש הזה", אמר, "וזו חובתנו לנקום את מותו של איסמאעיל הנייה, שמת מות קדושים על אדמתנו". בטהרן התחרו השבוע מי יאיים על ישראל יותר. משמרות המהפכה הצהירו כי "אין ספק שהתגובה לפשע תהיה קשה וכואבת מצד חזית ההתנגדות". אבל הבעיה הנוכחית של משמרות המהפכה היא לא רק מה ישראל עשתה או מתכננת, אלא העובדה שתחושת הביטחון בטהרן נסדקה. המשמעות הנגזרת מכך היא שאין אחד בצמרת השלטון שיכול להרגיש חסין מפני איומים מחוץ או מבית. והחזית הפנימית אולי מטרידה אותם הרבה יותר. זוהי, בקיצור, המשמעות של "בום קום".
כלוא במשוואות
גם בביירות עומדים בפני החלטות קשות. בניגוד להלם בטהרן, נסראללה מכיר את תחושת הפגיעות, והוא אף יודע שארגונו נכשל בניסיון למנוע חיסולים וסיכולים. הבעיה הקשה שלו היא שכעת הוא הפך לאסיר המשוואות שיצר. עד הפגיעה במג'דל־שמס, המשוואה שהציב הייתה כי מול פגיעה בביירות יעופו טילים על תל־אביב. עכשיו הוא אותגר. נסראללה מחויב אסטרטגית למשהו שאולי הוא אינו רוצה או מעוניין לעמוד בו, וכלל לא בטוח שפטרוניו בטהרן מעוניינים. מנקודת מבט אסטרטגית איראנית, כניסה לעימות כולל רגע לפני הפיכתה למדינה גרעינית, מנוגדת לאינטרס הבסיסי ביותר שלה.
וכך מוצא עצמו נסראללה לא רק בעימות עם ישראל, אלא גם בפלונטר איראני ובעימות פנימי עם הממשלה הלבנונית ועם האזרחים המבועתים ממלחמה נרחבת מול ישראל. אם הרפובליקה האסלאמית תחליט לאסוף את כוחות הפרוקסי שלה למהלך מתואם ומסונכרן של כמה ימי עימות לא פשוטים עם ישראל, זה יהיה הימור גדול עבור איראן וכל הצדדים הנוגעים בדבר. חזרה על התרגיל של שליחת מאות טילים וכטב"מים לישראל, לא תתרום למעמדה האסטרטגי. מלבד זאת, הדבר האחרון שרוצים בטהרן זו מלחמה בלבנון שתכלה את הארסנל האדיר שצברו כדי להגן על מתקני הגרעין שלהם. אפילו רוסיה, בת בריתם, שזקוקה לנשק האיראני, יודעת שבמקרה כזה צפויים לה חוסרים גדולים בשדה הקרב האוקראיני. לכן השאלה הגדולה שמרחפת כרגע באוויר היא האם אנחנו רגע לפני, האם זה השקט שלפני הסערה, ומתי, אם בכלל, תבוא המתקפה הגדולה.
חמינאי טבע את המונח "סבלנות אסטרטגית". אם היעד של איראן הוא שימור האופציה הגרעינית, עליה למנן מאוד את השימוש בטילים ובמערך הפרוקסי בדרך אל הפצצה. כך שהעימות שיפרוץ יהיה כנראה רק ההקדמה לדבר הגדול הבא, העימות שכולם מקווים שלא יגיע.
בעולם הכבאות יודעים שלפעמים כדי לכבות שריפה עיקשת, צריך לייצר פיצוץ ענק שיינק את כל החמצן מהאטמוספירה ויחנוק את האש המשתוללת. כלומר, לפעמים הדרך לכבות עימות בהתהוות היא יצירת עימות גדול יותר. ייתכן שזה מה שישראל עשתה השבוע.
