בלב הסערה שהתחוללה השבוע, מיד לאחר שוועדת החוץ והביטחון של הכנסת עסקה באירועי שדה־תימן, היא התפנתה לדיון ממושך בתוספת לפנסיות הצה"ליות. כל הכותרות עסקו כמובן בישיבה הראשונה, והתעלמו כמעט לחלוטין מהישיבה השנייה. נושא שמשמעותו התקציבית מגיעה ל־40 מיליארד שקלים על פני ארבעים השנים הקרובות, סכום שיוצא ישירות מתקציב הביטחון, כמעט לא זוכה לדיון ציבורי. אנו מקבלים כמובן מאליו את העובדה שתקציב הביטחון מטפס למאות מיליארדי שקלים, כחלק מהמציאות שישראל מתמודדת עימה מאז ומעולם וכעת ביתר שאת, אבל מדהים לחשוב כמה מהמיליארדים האלה אינם הולכים לרכש ביטחוני או להתעצמות, גם לא לתגמול ללוחמים בשטח – אלא לאלה שמזמן נמצאים בפנסיה.
הפנסיה הזו, מתברר, הלכה והתנפחה במהלך השנים באמצעות תוספת בלתי חוקית שצה"ל נותן לקצינים הפורשים כבר משנות השישים של המאה הקודמת, אבל רק ב־2016 נחשפה בדו"ח מבקר המדינה. התוספת הזו, המכונה "הגדלות הרמטכ"ל", נועדה להינתן במקרים פרטניים של נסיבות כלכליות חריגות, אך בפועל היא ניתנת לכ־98% מפורשי צה"ל. המשמעות: כל אחד מגמלאי צה"ל קיבל תוספת שהגיעה לכ־17% מהקצבה הממוצעת, סתם כך מנדיבות ליבו של הרמטכ"ל, בניגוד לחוק ובמשך עשורים רבים. הנחת המוצא של כל דיון בנושא היא שמדובר בתוספת בלתי־חוקית. החוק הנדון כעת בוועדת החוץ והביטחון מבקש להכשיר אותה בדיעבד, כדי שלא לקצץ חלילה בפנסיות התקציביות הצה"ליות.
שווה להתעכב רגע על העניין העקרוני: בעיצומה של מלחמה בשבע חזיתות שונות, לצה"ל דחוף לקדם הטבות פנסיוניות לגמלאיו. רגע לפני תקציב קיצוצים, שכל מי שעוסק בו יודע שהוא יהיה חייב לכלול גזרות כואבות כדי לפנות תקציבים לטובת צורכי צה"ל – צה"ל עצמו סבור שהנושא שיש לקדם בעת הזאת היא שמירה על הפנסיות התקציביות שלו. בשעה שמדינת ישראל נדרשת להקצות סכומי עתק להוצאות ביטחון, ובצדק, וכאשר בצה"ל מבקשים תוספות אדירות לרכש ביטחוני ולהתעצמות עתידית נוכח האיומים המתגברים – הם מבקשים באותה נשימה גם להגדיל את הפנסיות שלהם עצמם.
הסיבה לדחיפות הגדולה לעסוק בנושא הזה ממש בלב המלחמה, היא עתירה שעומדת נגד הנוהג הזה בבג"ץ. ב־2019 הגישו ארגוני "רווח נקי" ו"צדק פיננסי" עתירה נגד צה"ל ומדינת ישראל, ודרשו להפסיק את התשלומים הבלתי־חוקיים, ואף להשיב כספים שכבר ניתנו שלא כחוק. המדינה הודתה שהכספים ניתנו שלא כחוק, ובית המשפט נתן צו על תנאי שלפיו המדינה צריכה להסביר "מדוע לא יפעלו להפסקת תשלומי התוספת של 'הגדלות הרמטכ"ל לפנסיה', הן לגמלאי צה"ל שכבר פרשו והן לגמלאי צה"ל העתידים לפרוש; ומדוע לא יורו על השבה של כל התוספות לפנסיה שניתנו במשך שבע השנים שקדמו להגשת העתירה".
צבא שמתעקש על פנסיות במקום לתגמל קצינים, לוחמים ותומכי לחימה בזמן שירותם, מראה שמשהו מבולבל בסדרי העדיפויות שלו
בצה"ל התחילו ללחוץ, והממשלה התחייבה בפני בית המשפט להסדיר את הנושא בחקיקה. 16 פעמים ביקשה הממשלה דחייה מבית המשפט. מערכות הבחירות של 2019 היו הסיבה הראשונית לדחייה, בטענה שממשלה זמנית לא הייתה יכולה להעביר חקיקה כזו; אחר כך זו הייתה הקורונה; ממשלת בנט־לפיד התחייבה להעביר את החקיקה, בלחץ כבד של שר הביטחון בני גנץ, אבל התפרקה לפני שהשלימה אותה; וגם הממשלה הנוכחית התחייבה להעביר את החקיקה אך טרם ביצעה זאת.
הדד־ליין האמיתי מבחינת צה"ל הוא הדיון הבא בבג"ץ. אם המדינה לא תַראה לבית המשפט שהיא מתקדמת בחקיקה, היא עלולה לקבל פסיקה או צו ביניים בעלי משמעות דרמטית. בית המשפט עשוי, למשל, להורות על הפסקה מיידית של מתן ההגדלות עד לחקיקה, או אפילו על השבה רטרואקטיבית של הכספים שניתנו עד כה בניגוד לחוק.
אין דבר שמפחיד את צה"ל יותר. איך אנחנו יודעים? כי כזכור, כשנראה היה שבג"ץ עומד לתת צו ביניים מהסוג הזה, הרמטכ"ל הודיע שהוא עולה על מסוק כדי להגיע לדיון, וביקש מבית המשפט "חכו לי". הסוגיה הזו היא גם מה ששכנע את צה"ל לסגת מההתנגדות שלו לוועדה שתעסוק בתקציב משרד הביטחון. חמישה חודשים התקוטטו ביניהם גלנט וסמוטריץ'; שר האוצר דרש ועדה שתבחן את סדרי העדיפויות להתעצמות עתידית, ואילו שר הביטחון, בשליחות צה"ל, התנגד נחרצות. רק ערב הדיון המכריע בבג"ץ בנושא הגדלות הרמטכ"ל, הצליחה הסוגיה להיפתר. במשרד האוצר הפיצו טיוטת החלטת ממשלה בנושא הגדלות הרמטכ"ל, שקובעת כי בהתחשב בהשפעות המשמעותיות של מלחמת חרבות ברזל על כלכלת המדינה ובשינוי סדר העדיפויות הצפוי בתקציב, הוחלט לקדם את החקיקה הנוגעת לרכיבי השלמת שירות בקצבת הפרישה (קרי, הגדלות הרמטכ"ל), כך שאלה ישולמו רק למי שסכום קצבתו ללא רכיב ההשלמה נמוך מהשכר החציוני במשק. מכיוון שממילא הרוב המוחלט של הקצבאות גבוהות משמעותית מהשכר החציוני במשק, המשמעות הייתה ביטול דה־פקטו של ההגדלה. צה"ל נכנס ללחץ, סמוטריץ' קיבל את הוועדה שרצה, וגלנט קיבל את הסכמת משרד האוצר להכשיר את ההגדלות לפנסיה ולהכריז על כך בבג"ץ.
לא אוכלוסייה נזקקת
כך הגענו לטיוטת החוק שנמצאת היום בדיונים בוועדת החוץ והביטחון, שבה התעוזה מגיעה לשיא. צה"ל מבקש לא רק להכשיר בדיעבד את ההטבות שכבר ניתנו, אלא גם לנצל את ההזדמנות ולמסד אותן כתוספת קבועה לפנסיה מעתה והלאה. כל מי שזכאי לפנסיה תקציבית מצה"ל, כלומר אלה שהתחייבו לשירות קבע לפני 2004, חלקם כמובן עדיין משרתים בצה"ל וטרם פרשו – יקבלו תוספת לפנסיה שלהם עם פרישתם. אף אחד בצה"ל לא עוצר רגע ואומר: טוב, נתַנו עד היום הטבות שלא היינו אמורים לתת, אז אולי לא נדרוש אותן בחזרה ממי שכבר בפנסיה ואולי הסתמך עליהן, אבל בטח שנפסיק לתת אותן מכאן והלאה. להפך, החוק המוצע קובע שכל מי שיפרוש מעכשיו יקבל, והפעם עם חותמת כשרות למהדרין, בחקיקה ראשית ולא במחשכים, תוספת בגובה 7־11 אחוזים לפנסיה שלו.
עם כל הכבוד, לא מדובר באוכלוסייה נזקקת. פנסיה ממוצעת של גמלאי צה"ל עומדת על כ־16 אלף שקלים בממוצע, סכום שמציב 80% מגמלאי צה"ל בארבעת העשירונים העליונים רק על בסיס הקצבה לבדה. מחקר של הכלכלנית הראשית במשרד האוצר הראה שרוב הגמלאים, שמשתחררים בגיל צעיר יחסית, משתלבים גם בשוק העבודה ומרוויחים, לצד הקצבה, שכר לא רע בכלל. 76.5% מהפורשים מצבא הקבע מועסקים, ושכרם הממוצע ב־2019 עמד על 21,400 שקלים. לא תופתעו לגלות כי אלה שמקבלים את הפנסיה הגבוהה ביותר גם מרוויחים במקביל משכורת גבוהה מאוד, כך שהפנסיה הופכת לחלק קטן מהכנסותיהם בפועל.
כשאלה הנתונים, ובמיוחד בנסיבות הביטחוניות והכלכליות הנוכחיות, יש בהחלט מקום לערער על הצורך בתוספת מיוחדת לפנסיה הגבוהה ממילא. במשרד האוצר העדיפו מנגנונים אחרים לעדכון הגמלאות של צה"ל: למשל, לתגמל לוחמים יותר מקצינים עורפיים, או להשאיר את התוספת רק לגמלאים מעל גיל מסוים או למי שהקצבה שלהם נמוכה מהשכר הממוצע במשק, ואולי זקוק לה יותר. יש כמובן צרכים חיוניים רבים מאוד שאפשר להפנות אליהם את התקציבים הללו, אבל נראה שבצה"ל לא מעוניינים להגדיר סדרי עדיפויות, בטח לא כשזה נוגע לשכר ופנסיות.
הסיכום שהתקבל בסופו של דבר הוא שמירה על גובה הקצבאות הנוכחי, מלבד שחיקה שלהן מול המדד בשלושה אחוזים, כך שהקצבה לא תעלה עם עליית המדד אלא תישאר נומינלית בגובה שהיא התחילה איתו. המשמעות הכלכלית למדינה היא מינורית, אבל ההתעקשות של צה"ל על המנגנון הזה היא פסיכולוגית: פנסיונרים לא יראו בתלוש ירידה בסכום שמתקבל אצלם מדי חודש, אלא פשוט לא יראו שהוא עולה. מדובר בחיסכון של כ־200 מיליון שקל בשנה, ובסך הכול, על פני ארבעים השנים הקרובות, ייחסכו כ־8.6 מיליארד שקלים מתוך התחייבות כללית של כ־48.6 מיליארד. רק בשנת 2073 יסתיימו כל חובות המדינה למימון הגדלת הרמטכ"ל.
צבא שמתעקש על פנסיות במקום לתגמל קצינים, לוחמים ותומכי לחימה בזמן שירותם, מראה שמשהו מבולבל בסדרי העדיפויות שלו. בצה"ל מעדיפים פנסיה גבוהה על פני שכר תחרותי בגילים הצעירים יותר. גם בתוך השירות, אין כמעט הבחנה בין משרתים שחשוב לתגמל אותם באופן משמעותי – כמו מפקדי השדה שהשירות שלהם כרוך בנטל גבוה, או גאוני סייבר וטכנולוגיה שיכולים לקבל שכר גבוה הרבה יותר מחוץ לצה"ל, ושעדיף הרבה יותר לתגמל אותם בזמן השירות מאשר בפנסיה אחריו.
ללא שקיפות ובקרה
עם כל הכבוד לוועדת החוץ והביטחון, צה"ל מתייחס אליה במידה רבה כאל חותמת גומי. כל הסיכומים בין צה"ל ומשרד האוצר נעשו מראש, ובצמרת הצבא מצפים לאישור גורף של ההגדלות. אבל חברי הוועדה בכל זאת העלו כמה שאלות טובות, למשל: מדוע ההצעה הנוכחית מדברת על שחיקה של שלושה אחוזים בלבד ולא על שיעור גבוה יותר. בתקופה כזו, כשהמדינה זקוקה לכל שקל לטובת הוצאות ביטחון, פיצוי מפונים ועוד כהנה וכהנה, ומגייסת הלוואות ענק בריביות גבוהות, כל שקל שהולך לפנסיה הוא שקל שלא הולך למקומות אחרים.
שאלה נוספת שהועלתה היא מדוע לא לדרוש מחלק מהגמלאים, במיוחד כאלה שמרוויחים שכר נאה במקביל לפנסיה, שיחזירו כספים שקיבלו שלא כחוק. אין שום זכות יסוד להמשיך לקבל הטבה שניתנה לך בטעות או שלא כדין. בעלי עסקים שקיבלו מהמדינה מענקים, בין אם בתקופת הקורונה ובין אם במהלך מלחמות, ובדיעבד התברר שקיבלו מענקים גבוהים מדי – מתבקשים אחר כבוד להחזיר את הכספים. גם כשגופי המדינה מעניקים תוספות שכר חריגות שלא כחוק, העובדים נדרשים להשיב את הכסף רטרואקטיבית.
ובעיקר, השאלה החשובה היא כיצד למנוע את החריגה הבאה במנגנוני השכר והפנסיות של צה"ל. הגדלות הרמטכ"ל משולמות שלא כחוק כבר משנות השישים, והסיבה היחידה שחריגה כזו התמידה לאורך זמן ממושך כל כך, היא שאין חשב מטעם משרד האוצר במערכות השכר של צה"ל. חשב כזה קיים בכל גוף מדינתי, בכל משרדי הממשלה, בגופי הביטחון ובהם שב"כ והמוסד, וגם במערכות הרכש של צה"ל – מלבד מקום אחד: מערכות השכר והגמלאות. שם דרוש כנראה סיווג ביטחוני מיוחד.
אחת הדרישות של משרד האוצר במסגרת הסדרת הגדלות הרמטכ"ל הייתה הכנסת חשב מטעמו לאגף כוח האדם של צה"ל. ההחלטה על מתן תוספות לפנסיה התקבלה ללא בחינה של ההשלכות התקציביות וההשפעה על תקציב הביטחון בכללותו, ללא חישוב ההתחייבויות הפיננסיות לאורך טווח, ללא שקיפות וללא בקרה. גם עכשיו חסרים נתונים על היקף ההגדלות שניתנו בעבר ושניתנות כיום. ואולם צה"ל ממסמס את הצעד של הכנסת חשב למערכות השכר, ואילו את הסדרת הגדלות הרמטכ"ל הוא מקדם במרץ. אם חברי הכנסת בוועדת החוץ והביטחון נדרשים לאשר עכשיו תוספת לפנסיות הצה"ליות, ראוי שבאותו זמן הם ידרשו לאשר גם את המנגנון שימנע את החריגה הבאה.
