מחזאי טוב יכול היה להביא את סיפור הפרברים המקומי הזה שלנו לקדמת הבמה, ולייצר רגע דרמטי שאין שני לו: בעיצומו של לילה, בין שלישי לרביעי השבוע, שני מחנות עדיין נאבקים זה בזה – אלה מצדדים במצ"ח ובפרקליטות הצבאית, אלה מפגינים נגד המעצר הבוטה של לוחמי צה"ל ששימשו כסוהרי מרצחי הנוח'בה. ואז הכרוז מודיע: בשעה טובה, אסמאעיל הנייה חוסל. בטהרן. לרגע אחד, רק לרגע אחד, דממה על הבמה. מבט משותף מעל לראש הקהל שבאולם אל אופק בלתי נראה, וחיוך. חיוך אחד, של כולם. ופה פעור. של כולם. ועוד חיוך אחד. וחסל.
רב המרצחים המאיים על כל היקר לנו, על כולנו; השנורר של הנוח'בות, חוגג אסוננו, אבי בני העוולה – חוסל ואיננו. כן, שם, בטהרן. רגע אחר כך ידברו אולי על המשמעות ועל הסכנות ועל ההיערכות לתגובה, אבל לרגע אחד קטן כולם יסתמו את טענותיהם ופיהם, ויחייכו. מישהו יברך שהחיינו, מישהו אחר ירים לחיים. ולא בטוח שהם יזכרו מאיזה צד של הבמה הם התחילו את הערב, רגע לפני שחגגו במשותף.
הרבה רגעים דרמטיים ייצרה לנו השנה האחרונה הזאת, כאלה שכמו נועדו להזכיר לנו עד כמה אנו שותפי גורל, אבל איכשהו אנחנו מתעקשים לדלג מעליהם עד לאתגר הבא. אלופים אולימפיים בריצת משוכות, ציידי שסע, מבוהלים מחיבור ואחווה. הראשון שברגעים הללו התרחש בשבעה באוקטובר, ונדמה שהרבה יותר מדי מהר הצלחנו לדלג אפילו מעליו.
הידיעות על אודות העימותים בבסיס שדה־תימן הגיעו אלינו במהלך סיור ביישובי הנגב המערבי. קבוצה קטנה מתוך מערכת מקור ראשון שבאה לשמוע פרק בהיסטוריה בלתי נתפסת, שתפסה אותנו כל כך לא מוכנים. חלקנו כבר לא סופרים כמה פעמים ביקרנו במקום היפה והנורא הזה בחודשים האחרונים; עבור אחרים היה זה מפגש ראשון עם השרפה אשר שרף ה'. לאלה ולאלה נעתקה הנשימה, כי אי אפשר באמת להתרגל למראה של ממ"ד מפויח ובו שרידי מיטת תינוק ומיטת ילדים; צעצועים בוורוד־מסטיק ושחור של אש מפוזרים על הרצפה, וארון שנבזז והושלך חתיכות ושברים בתוך הגיהנום החמאסי. גם סיפורי הגבורה בתחנת המשטרה בשדרות מלווים באובדן וכאב, ואתר המכוניות השרופות הסמוך לתקומה מייצר מעין יד ושם ראשוני לאלו שביקשו להימלט מהתופת ונרצחו בדרכים. לכל רכב יש שם וסיפור, ומשפחה כואבת. כל רכב הוא מצבה אילמת ושרופה. מכאן כל הוויכוחים הפנים־ישראליים שלנו נראים מופרכים והזויים כל כך. כן, כולם מבטאים מלחמה על עתיד המדינה מתוך דאגת אמת, אבל איך?
אין בקיבוץ ילד אחד שיודע לזכר מה הוקמה המצבה שליד הבריכה, אומר רון. ליציאת מצרים לעומת זאת, אין אנדרטה או פינת זיכרון, ובכל זאת, כל ילד יהודי מכיר את סיפורה. כי יש סיפור, והוא עובר מאב לבן
רגע לפני פיזור ישבנו בחמ"ל ניר־עוז עם רון, ששיתף באתגרי שיקום היישוב, כפי שהוא וחבריו מתכננים. בקיבוץ שצה"ל לא נכנס אליו עד לסיום הטבח ולא ירה בו ולו ירייה אחת, הצורך לשמר את זיכרון אירועי שבעה באוקטובר נע בין שני קטבים. יש מי שמבקשים לשמר את הכול בדיוק כמו שהוא עכשיו – שרוף, ובזוז, ושחור על גבי ירוק של מדשאה; ואחרים לא מוכנים לחיות בתוך אתר הנצחה. ההבדל בין הנצחה למורשת ברור לרון, והוא מתעדף את זו האחרונה.
לצד בריכת הקיבוץ עומדת אנדרטה ישנה שהוקמה לזכר שלושת החללים הראשונים של ניר־עוז. אחד מהם נהרג במלחמת ששת הימים, השניים האחרים נפלו ימים ספורים אחריה. אין ילד מקומי שלא קפץ ממנה, טיפס עליה והתנדנד לצידה, מספר רון. אבל אין בקיבוץ ילד אחד, או צעיר מתחת לגיל שלושים, שיש לו מושג לזכר מה הוקמה שם המצבה. יציאת מצרים לעומת זאת, אומר רון הקיבוצניק, אין לנו כלום ממנה – לא פסל, לא אנדרטה, לא פינת זיכרון מתקפלת ומחלידה. ובכל זאת, אין ילד יהודי אחד שלא מכיר את סיפור יציאת מצרים, ואין אחד שלא מציין אותו בדרכו. כי יש סיפור, והסיפור הזה עובר מאב לבן, מדור לדור, בכל עיר ומדינה, בכל תפוצה. וזה ההבדל, מסכם רון, זה ההבדל המהותי בין הנצחה למורשת. וזו הסיבה לכך שחשוב יותר לשמר את הזיכרון מאשר את המבנה המבוזה והמחולל.
בדרך הביתה מתנגן לי בראש השיר ששלחתי לבתי כשהייתה במסע לפולין. "עולם חדש וטוב אני אתן לך / כבר במבט כחול את מגלה / כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח / קורץ צהוב־צהוב מתוך האפלה". הבטחתי לה אז, בשיר הזה של יהונתן גפן: "תהיי קטנה, מאומה לא יפגע בך / …אני אהיה גדולה גם בשבילך". עכשיו פולין קצת גם כאן, והילדה ההיא גדולה בשביל הבנות שלה. ביחד לפעמים אנחנו כל כך גדולים וכל כך קטנים. וצריך אנדרטה, וצריך זיכרון, וצריך מורשת לצד ההנצחה.
אבל מה נשאיר כאן לדורות? איזה סיפור נספר? מה ידע דור אחרון על השכול והעצב של פרשת הדרכים הזאת? על איזו גרסה נהיה חתומים כשידקלמו את טענותינו בפרספקטיבה של זמן? האם נרצה שיאמרו שמתקפת שבעה באוקטובר החלה בגלל סרבנות של מתנגדי הרפורמה המשפטית, או שהיא נעשתה על רקע שנאת יהודים חולנית וברברית מצד מוסלמים קיצונים, ובתמיכה בינלאומית מדאיגה? האם נלמד אותם להעביר הלאה את מורשת "דם הנרצחים על הידיים של נתניהו", או שהדם הוא על ידיהם של מרצחי הנוח'בה ורוח הג'יהאד הכללית? מה דחוף לנו באמת שיישאר אחרינו – פרק נוסף של חורבן קמצא ובר קמצא, או תפארת נצח ישראל לא ישקר? מה אנחנו רוצים להיות עבור ילדי ילדינו – אנדרטה מחלידה בצד הדרך, או פרק משמעותי של קוממיות במורשת ישראל?
לתגובות: orlygogo@gmail.com
