בחושך הסמיך של בית הקולנוע לצידם של שני בניי, בין צלילי לעיסת פופקורן לשאיבת שתייה מקשית, מצאתי את עצמי מנסה לעצור את שטף הדמעות מעיניי ולהשתיק את קולות ההשתנקות המוגזמים מגרוני, בגלל סצנה בדיונית לגמרי בסרט מצויר.
הרגע המביך הזה התרחש כבר בפעם הקודמת שצפינו יחד בסרט, והאמת היא שהוא קורה כמעט בכל פעם שאני צופה בסרט מצויר. מה יש בסרטים האלה שחובט ברגשות שלי עם פטיש במשקל תשעים קילוגרם, בעוד המציאות שסביבי, סרט מטלטל ורגשני במיוחד, לא מצליחה לסחוט ממני יותר מלחלוחית נדירה וחולפת, גם ברגעים קשים ביותר לכל הדעות? בעצם, השאלה הנכונה יותר היא מה קרה שהפכתי למכונה אנושית קהת חושים, והאם יש לי סיכוי להינצל?
צנונית בשמלה לבנה
קודם כול עליי להתוודות: אני לא יודעת לבכות. אני לא יודעת להרגיש רגשות כואבים ולמצותם בדרך הרגילה. מאז שאני זוכרת את עצמי ראיתי בכך לקות פיזית שדורשת טיפול. לרזיאל בעלי, מנוחתו עדן – לו דווקא היו כמה דמעות לשפוך פה ושם. כמה וכמה. זכור לי יותר מפעם אחת מצב שבו רזיאל דיבר, ערך טקס ברית מילה איפשהו, הניף את אחד מילדינו אל על או אפילו קרא בתורה, ולפתע בתזמון כמעט מתוסרט ומבוים היטב, דמעות פרצו מעיניו והפכו את הרגע הפעוט למרגש או עצוב או נוגע ללב של כל מי שנכח בסביבתו. ברוב התמונות מהחתונה שלנו, בדגש על אלו מהחופה, עיניו של רזיאל אדומות וחיוך עצום מרוח על פניו ולצידו אני, צנונית מאופרת לבושה בשמלה לבנה.
גם כשרזיאל נרצח, פעמים רבות מדי נאלצתי לחצוב בליבי כדי לחשוף במעט את הבאר החבויה הזו, שמסתירה את כל הדמעות שלי. במקום זה העדפתי לגרום לאחרים לבכות עלינו במקומי
מובן שלא מזה הוא מת, מובן שקינאתי בו עד העצם (עד היום!), מובן שהיו פעמים שזה קרה ורציתי לברוח ממנו מרוב מבוכה או כעס או משהו אחר שהסווה את הפליאה שלי מהקלות שבה הוא פותח את ליבו, בעוד הקרחון הבלתי חדיר שאני מצליחה בקושי להרעיד מיתר אחד בליבי.
גם כשהוא נרצח ובכל זאת הצלחתי לבכות בכי תמרורים פה ושם, פעמים רבות מדי נאלצתי לחצוב בליבי שעות על גבי שעות כדי לחשוף ולו במעט את הבאר החבויה הזאת, שמסתירה את כל הדמעות שלי. במקום זה העדפתי לא פעם פשוט לכתוב, לגרום לאחרים לבכות עלינו במקומי, ולנצל סרטים מצוירים טיפשיים שיבצעו את המטלה הזו ויגרמו לי להשתנק מבכי, כמו שראוי שאלמנה כאובה תעשה יומם וליל.
מפרוץ המלחמה אני יכולה לספור על כף ידי כמה פעמים בכיתי ממש. לצערי הן לא משקפות כלל את החשיפה הרבה והקרובה מדי שלי לסיפורים ולאירועים כואבים. אפילו המגע היומיומי שלי עם אלמנות המלחמה בשמיעת סיפוריהן, בישיבה לצידן ולצד משפחות שכולות נוספות בשבעה, לא שינה בדבר את העניין הזה אצלי.
ככל שהזמן מתקדם אני שמה לב שכמעט כל מצב רגשי שהיה קיים בי כבה לאיטו. עד עכשיו זאת הייתה רק היכולת שלי לבכות, אבל מתברר שגם היכולת שלי לשמוח ולהתרגש כבר קהתה כמעט לחלוטין. וכך אפילו היכולת שלי לכעוס ולהתעצבן באמת, באיבוד שליטה. תאמינו לי, כאמא לשישה ילדים, ובהם מתבגרים בחופש הגדול, לא חסרות לי סיבות לאיבוד שליטה וכעס מתפרץ.
זהירות, טריגר
כדי בכל זאת לשמור לעצמי מעט מכבודי, לא אחשוף את חוסר היכולת שלי להרגיש ולהביע אהבה. בשונה מהמצופה, מצבי קיצון רגשיים לאורך זמן כמו מלחמה, חטופים ושכול לא רק שלא הפכו אותי לרגישה יותר, אלא גם גרמו לי לאבד כל יכולת להביע ולהרגיש באמת.
וכך, רגע לפני שסיכמתי את הדיאגנוזה בכך שכנראה הפכתי למכשיר AI משוכלל, עם כמה פיתוחים אנושיים וחוסר גדול בכל השאר, צפיתי שוב בדמות "השמחה" מתוך הסרט "הקול בראש". כדי להיות בטוחה, עשיתי לעצמי כמה צפיות בינג' של קטעים רגשניים מסרטים מצוירים קודמים והופתעתי לגלות שהצפייה הילדית הזאת נותרה הטריגר הכמעט יחיד שלי להבעת בכי, עצב וכאב. טריגר שלא משתנה, ולא משנה כמה פעמים אצפה בהם.
באמת יעל, באמת? סרט מצויר? ועוד כזה שכבר צפית בו בעבר? דווקא ככה את בוחרת להתבכיין כאילו מת לך הבעל? כן, אני יודעת. מביך, מוזר, מבאס, מאכזב. לצד הביקורת העממית הבלתי נמנעת אני מרשה לעצמי גם להתעודד, להזכיר לעצמי שהכול פה לא נורמלי, שהכול משוגע ומוזר, שגם המבנה האנושי, על כל שכלוליו ויכולותיו, עובר שינויים ומגדיר את עצמו מחדש בתוך כל הטירוף הזה.
אני בטוחה שכשהכול ייגמר במהרה בימינו אמן, הדברים ישתנו גם אצלי. היכולות המוגבלות האלה יתרחבו. עד אז, אקפיד לתרגל סרט מרגש אחת לכמה זמן כדי להישאר בכושר בכי, גם אם זה ממש מביך ומוזר.
