לפני חמש עשרה שנים בערך, בשלהי אלול, כשהייתי בכיתה י"א, מרסל לזובסקי הזמין אותי להצטרף אליו לסליחות של חסידות גור שיתקיימו בקצה העיר, בבניין מוזנח, בשעת לילה מאוחרת. מרסל לזובסקי היה חבר טוב של אמא שלי. כשהוא עלה לארץ מציריך, בשנת שישים ותשע, אמא הייתה המדריכה שלו בהכשרה בקיבוץ עין־הנצי"ב, ושנים אחר כך הם נפגשו בירושלים וחזרו להיות חברים. פעם בכמה חודשים מרסל וסילבי אשתו היו מזמינים את אמא שלי ואותי לארוחות שבת. תמיד מרסל היה עושה צחוקים בארוחות האלה. משתטה ומתבדח. כמו ילד קטן ושובב. ותמיד הראה לי דברים קטנים ומצחיקים בבית שלו. ותמיד העיניים שלו האירו בחום ואהבה.
בכל מקרה, באחת הארוחות הללו, מרסל הזמין אותי לסליחות של גור. תהיה מוכן בשתים עשרה בלילה, הוא אמר לי. אני אאסוף אותך ונלך להתפלל. אמרתי לו שסבבה. מרסל הקדים בחמש דקות. כמו איזה שווייצרי. הוא התקשר אליי ויצאתי אליו. נסענו לרוממה, לסליחות של חסידים. הרחובות היו שקטים וריקים. אני זוכר שחשבתי לעצמי כשנסענו, בטח זו ההרגשה כשיש בבית אבא.
כשהגעתי לבניין של גור חשבתי שמרסל טעה בניווט והוביל אותי לאתר בנייה ענקי. המבנה שאליו הגענו היה גוש של בטון חשוף ועמודי ברזלים עירומים. צינורות עצומים של חשמל ומים נמתחו בכניסה. והתאורה הייתה עגמומית ומותשת. אמרתי למרסל, אתה בטוח שזה כאן. מרסל הסתכל עליי בחיוך ואמר, אל תדאג חביבי.
מרסל הוביל אותי במדרגות של הבניין המכוער והכניס אותנו לאולם תפילה עצום בגודלו, אינסופי כמעט, שהיה מלא עד אפס מקום בעשרות אלפי חרדים נדחקים ונרגשים. הייתי בהלם. מאיפה הגיעו כל ההמונים הללו. מה יקרה אם קירות הבטון החשוף יתמוטטו עלינו. מרסל אמר, בוא נתקרב פנימה, שומעים שם יותר טוב, ומיד פילס את דרכו, בנימוס ובנחישות, בין גלימות החסידים השחורות והחלקלקות. ואז, אחרי כמה דקות של התחפרות, הוא עצר ואמר, הנה, מכאן אפשר לראות את המקהלה, בוא נעמוד כאן. ומיד הוציא שני סידורי תפילה עם נוסח הסליחות האשכנזי, הגיש לי אחד, הסתכל בשעון ואמר, יופי, מעולה, עוד שלוש דקות בדיוק זה מתחיל.
***
ובאמת מרסל צדק. שלוש דקות אחר כך, בשתים עשרה עשרים וחמש בדיוק, התפילה התחילה. המקהלה החסידית, שעמדה על שתי טריבונות בקצה אולם התפילה, שרה ניגונים עצובים בקולות עמוקים ונקיים. רבבות החסידים שעמדו סביבי שרו בגרון ניחר ביחד איתה. והאולם כולו, והעולם כולו, התמלאו במין כמיהה יהודית, סמיכה, עצובה, יקרה ומתוקה. קשה להסביר רגעים יפים כאלה.
הסתכלתי על מרסל. הוא כבר עצם עיניים כדי להקשיב לניגונים הטובים. הסתכלתי שוב על אולם התפילה. על המשקפיים הלא אופנתיים של החסידים המתנודדים. על קירות הבטון העלובים. על צינורות המזגן החשופים. על נורות הפלורוסנט הבוהקות והמרצדות. על מרצפות השומשום המלוכלכות. הכול היה כל כך מכוער. איך זה שדווקא ככה, דווקא משם, בוקעים ניגוני התפילות המופלאים הללו. איך זה שדווקא שם, בסט־אפ המכוער הזה, הלב שלי מתמלא ברוך ובשלווה. לך ה' הצדקה. ולנו בושת הפנים. מה נתאונן ומה נאמר. מה נדבר ומה נצטדק. מלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו. כי אתה שומע תפילה.
***

גם בשנה הבאה ביקשתי ממרסל להצטרף אליו לסליחות בגור, והוא הסכים. בטח שהוא הסכים. בשנה שאחריה כבר צירפתי כמה חברים לאוטו של מרסל. וגם בשנים הבאות, כשכבר הייתי בצבא, ניסיתי להגיע בכוחות עצמי לסליחות של גור, למצוא שם את מרסל האהוב והמצחיק, שבלט עם כיפתו הסרוגה בין חוחי החליפות השחורות, ולהביא לו חיבוק. אבל השנים עוברות. והחיים צפופים. ולאט לאט גם אני הפסקתי להגיע לסליחות המופלאות הללו. ולחבק בהן את מרסל. ככה זה.
לפני שלוש שנים וחצי בערך, אמא שלי התקשרה אליי בבכי. יאירצ'יק, יש לי משהו נוראי לספר לך, היא אמרה. מרסל לזובסקי נפטר. שתקתי בתדהמה. איך יכול להיות שהוא מת. הוא היה כל כך צעיר. ובכלל לא ידעתי שהוא היה חולה. חשבתי על אשתו הנהדרת. על התאומות המתוקות שלו. על כל הבדיחות הטובות שלו. ועל הסליחות המופלאות של גור. בגרון שלי עמדו דמעות.
ובמוצאי שבת לפני שבועיים, נסעתי עם האוטו להיכל התפילה של חסידות גור בקצה השני של ירושלים. הבניין עמד שם, משופץ ומסודר מאי פעם, אבל עדיין מכוער ועייף. והמוני החסידים הסתופפו בו, מלחששים וממושקפים, ממש כמו אז. נכנסתי פנימה, ונעמדתי הרחק הרחק מאחור. לא היה לי כוח להידחף. בשתים עשרה עשרים וחמש בדיוק, נשאה המקהלה את קולה בקול זמרה וגעגועים, בניגונים עצובים ומנחמים. בדיוק כמו פעם. בדיוק כמו אז. מכניסי רחמים. הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים. משמיעי תפילה. השמיעו תפילתנו לפני שומע תפילה. מבלי משים הרמתי את הראש וחיפשתי את מרסל האהוב בין ההמונים. חיפשתי אותו כי רציתי להביא לו חיבוק.

