באמת שתכננתי לכתוב על הילדים, על הדוקטור, על החיים. באמת שתכננתי לקחת ברייק מהאקטואליה ולברוח קצת למחוזות האיזוטריה. אבל אני מצטער, אתם יודעים מה אומרים, האדם מתכנן תוכניות וא־לוהים יושב למעלה ואומר "אוקיי, אני הולך להפיל עליו כל כך הרבה צביעות שבחיים הוא לא יוכל לכתוב על זה שהבייביסטר של הילדים שלו עוזבת אחרי חמש שנים".
אני לא יכול לומר שהופתעתי ממה שקרה השבוע בשדה־תימן ובבית־ליד. כבר שבועות, בכל פעם שעולה ב"פטריוטים" איזה אייטם על עוול משפטי שנעשה לחייל כזה או אחר, אני אומר בקול שהאריה קרוב להתעורר. מחנה הימין הוא ממלכתי, יש אומרים רדום, ובמשך יותר משנה הוא ראה אינספור מופעי אנרכיה וישב בבית. הוא לא רצה את העימות. הוא ברח ממלחמת האזרחים שאנשים כמו אהוד ברק מייחלים לה כל כך. הוא ישב וראה סרבנות, ושרפות באיילון, וחסימות כבישים, ואמירות נוראיות. הוא ישב ואמר שהתינוק הזה שלו ולא קורעים אותו. עד שנגעו לו בלוחמים.
עכשיו אני אמור לכתוב שפריצה לבסיס זה נורא. נכון? ואז אני צריך לשחק את המשחק ולהגיד שמה שעשו פה במשך שנה וחצי של אנרכיה זה נורא כמו מה שקרה בערב אחד בשדה־תימן. נכון? מצטער, אני מסרב לשחק את המשחק הזה.
האירוע הוא לא התגובה של המפגינים, ואתם יודעים מה, הוא גם לא רק החיילים בשדה־תימן. האירוע הוא תחושה. תחושה שמישהו מנסה להקריב לוחם או שניים או שבעים, כדי שיוכלו לטעון בפני מישהו בעיר מסוימת באירופה שמערכת המשפט הישראלית עובדת יופי.
מ־300 ל־120
יש פה מכלול של מקרים שדגדגו את האריה עד כדי כך שהוא היה חייב להתעורר למרות שלא ממש התחשק לו. יש פה הורים שכולים שצועקים בבית משפט – והשופטים בורחים בכל פעם שהם פותחים את הפה. יש פה דיונים משפטיים על סוג הבשר שיקבל אנסי הנוח'בה. יש פה סהר אופיר, שקפץ ב־7 באוקטובר להילחם באויב, וגם אותו ניסו לתפור בשקט על "רצח מחבל נוח'בה". הפכו לו את הבית, השפילו אותו. בנס הסיפור הזה יצא החוצה והם לקחו צעד אחורה, אבל הם עדיין רודפים אותו. ויש פה יוני כהן, שקפץ כמוהו ב־7 באוקטובר, והם רודפים על "גנבת אמל"ח" שלקח מגופות שוטרים שנפלו בטבח רק כדי שיוכל להילחם. אגב, הם הגיעו אליו כי הזדכה בעצמו על הציוד.
אז הפעם הם פשטו על המילואימניקים בבסיס שדה־תימן כאילו היו קרטל של אסקובר. הם קיבלו ביטחון מופרז כי חשבו שלא אכפת לנו, אז לא. אנחנו מצטערים, אבל כן אכפת לנו.
עכשיו באמת הגיע השלב שאני אומר שאסור לפרוץ לבסיס צבאי, ולא משנה כמה אתה כועס. אבל בואו ניקח לדוגמה כביש. במשך שנה פלוס, כל האולפנים כמעט, היועצת המשפטית לממשלה, אנשי האקדמיה, המשפט והכלכלה – כולם אומרים פה אחד שמותר לנסוע בכביש הזה 300 קמ"ש, וכולם נוסעים בו ומשתוללים, ואין דין, ואין דיין, ואין מכמונת, איש כמה קמ"ש שהוא רוצה יעשה. כמה מגוחך ייראה לכם אם יום אחד כולם יזדעזעו פתאום כי מישהו נסע בו על 120?
אנרכיה היא מסוכנת כי היא מרתיעה את האנשים הנורמטיבים. "ליל גלנט" למשל היה מופת של אנרכיה, השתוללות מופגנת שסוקרה פה ברומנטיקה נרגשת על ציבור אכפתי שמתעורר. אבל אנרכיה היא יצור לומד ומתפתח, קצת כמו האויבים שלנו פה בשכונה המזרח־תיכונית. אם אתה לא "הורג" אותה כשהיא קטנה, כולם לומדים להשתמש בה. אז כולם השתמשו השבוע במילים "אנחנו מדינת חוק" – אבל אני לא יודע, זאת סיסמה. תוכיחו לי. כי חוק הוא דבר קבוע, ואם הוא מופיע פתאום רק במערכה השלישית של המחזה, בלי שאפילו נתלה על הקיר במערכה הראשונה, כנראה הוא לא כל כך חשוב.
אגב, אם אחרי כל הסיפור הזה יתברר שלא היה ולא נברא והמחבל בדה את סיפור ההתעללות, נראה לכם שמישהו בעולם הגדול יתעניין בזה? או שהאירוע כבר תויג בראש של כל שונאינו כאירוע שבו חיילי צה"ל אנסו מחבל? מי הגאון שחשב לעצמו: זה אירוע שצריך לעשות ברעש גדול, מקסימום אחרי זה נתקן. לא מסובך.
שימור לקוחות
סגן הפרקליטה הצבאית אישר השבוע בדיון בוועדת החוץ והביטחון שדברי שר האוצר בצלאל סמוטריץ' על כך שהפרקליטות הצבאית יצרה קשר עם מחבלים ששוחררו משדה־תימן והוחזרו לעזה, התעניינה בשלומם ושאלה אם קיבלו שירות אדיב מספיק מהסוהרים הישראלים. אז אני שואל: האם זה במסגרת מחלקת שימור לקוחות? אולי נבקש מהם גם לדרג את הסוהרים לפי רמת האדיבות? אני מצטער, אבל התחרפנו. "אנחנו לא רוצים להיות כמוהם", אמרו כולם השבוע באולפנים, אבל אנחנו גם לא חייבים להיות כל כך מטומטמים.
שקלתי לכתוב כאן ציטוטים של אנשים שתמכו באנרכיה במשך שנה וחצי אבל הזדעזעו עד עמקי נשמתם מההפגנה בשדה־תימן. בסוף ויתרתי, בעיקר כי קשה לבחור ממופע הצביעות הגדול הזה. ובכל זאת, אני חייב לתת דוגמה אחת מייצגת. אחים לנשק, זוכרים? זה מה שהיה להם לכתוב אחרי ההפגנה בשדה־תימן ובבית־ליד השבוע: "חברי הקואליציה בשדה־תימן גוררים את ישראל לאנרכיה. חותרים תחת החוק ומשתקים את המשטרה וכוחות הביטחון. בזמן שכולנו רתומים ללחימה מול אויבינו הם מוודאים שלא תישאר כאן מדינת חוק. זאת המורשת של ממשלת החורבן".
אני מזכיר, אלה האנשים והארגונים שעודדו סרבנות – סליחה, "הפסקת התנדבות" – ופירקו את הצבא, ואז הודיעו לאויבינו שאין לנו חיל אוויר והצהירו קבל עם ואולפן שישי ש"אם יש רפורמה אין תקיפה באיראן". אף אחד עדיין לא החליט לחקור אותם.
האריה התעורר. הוא לא רוצה אנרכיה, הוא רוצה צדק. הוא ראה יותר מדי הפקרות, הוא הבין שהכול מותר, והוא לומד. האריה הזה לא פראייר. אתם רוצים שהוא יחזור לנמנם? זה קל: תתייחסו ללוחמים שלנו בכבוד, ותבהירו לכולם מה חוקי המחאה, גם בדיעבד. כי אם הכול מותר, לכולם מותר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
