ישנו הרגע הזה בחיים, שבו הדבר שהכי פיללתם לו, שהכי רציתם בו, פתאום קורה. זהו רגע מוזר, משום שפעמים רבות תגלו שאתם חווים אותו באופן שונה לגמרי מכפי שדמיינתם.
לפני שבועיים, בעודי יושבת באזור ההמתנה לטיסות בנתב"ג, זומן לחיי עוד רגע כזה. על הקו הייתה המורה שלי מהאולפנה. בפעם האחרונה שנפגשנו ישבתי במסדרון ובכיתי את נשמתי למוות, מבטיחה לעצמי שיום יבוא וזכות הדיבור תהיה שלי ואסגור איתה חשבון.
והיום הזה הגיע לבסוף. לפני כמה שנים פרסמתי כאן טור תחת השם "זמן אוויר" וסיפרתי עליה – איך החליטה ביום בהיר שאיני ראויה להיות תלמידה שלה. איך במשך חודש שלם ישבתי בכיתתה והייתי כמו אוויר. מרימה אצבע והיא לא מתייחסת. עונה תשובה לשאלה והיא מדלגת מעליי. האירוע הזה שרט אותי למשך שנים. כל התמודדות עם אקט של התעלמות מצד בני אדם החזירה אותי שוב לרגעים הנוראים האלו בכיתה.
ופתאום היא על הקו. קולה מהוסס. היא מציגה את עצמה בשם נוסף שלא הכרתי, וגרונה נשנק מעוצמת הרגש. "אני לא הולכת להצטדק", אמרה לי, "כי אין תירוץ. אם המציאות היא כמו שאת מתארת זה ממש מביא אותי לבכי, כי פגיעה של מורה בתלמידה היא דבר חמור מאוד. אני לא מתווכחת, כי אין על מה. אם זאת הייתה ההרגשה שלך, אז זו ההרגשה הנכונה, וכל מה שאני מבקשת הוא שתסלחי לי".
הצמדתי את הנייד לאוזן והסתובבתי בחלל ההמתנה הלוך ושוב. 17 שנה אני מחכה לטלפון הזה. 17 שנה שבהן שאלתי את עצמי אם זה בכלל הזיז לה, אם קיימת בה היכולת הרגשית להבין כמה הפגיעה הזאת ניהלה את חיי. ופתאום מתברר שגם היא הולכת עם הסיפור הזה שנים.
שאלתי אותה למה עכשיו. מה קרה פתאום שהעזה ליצור קשר? ואז היא סיפרה לי שהשם החדש שלה התווסף אליה בגלל מחלה. שפקדו אותה כל מיני צרות שגרמו לה לחפש תשובות. ואיך לאחרונה הגיעה לאיזה רב ושאלה אותו מה עליה לעשות. "מישהו מקפיד עלייך", הוא אמר לה, "תבדקי למי את צריכה להרים טלפון".
יותם בנזימן מדבר בספרו "לסלוח ולא לשכוח – האתיקה של הסליחה" על המעמד המנוכר של התהליך. שני צדדים, פוגע ונפגע, מצויים בסיטואציה שיש בה משהו מאוד סינתטי. הוא מציע אפשרות חדשה שאותה הוא מכנה "סליחה דיאלוגית". זה מצב שבו הנפגע סולח לפוגע דווקא בגלל הפגיעה שפגע בו. כלומר, הנפגע מצליח להתחבר למעגל שהוביל אל הפגיעה באופן עמוק. כפי שהפוגע תלוי בנכונות הנפגע לסלוח לו, כך הנפגע תלוי בנכונות הפוגע לאפשר את תהליך הסליחה.
"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". הפשט הוא שאסור לדון את האדם עד שלא נהיה במקום החטא שלו, עם כל הנסיבות שהוא עצמו עבר. אבל רבי נחמן מציע בליקוטי מוהר"ן שהכוונה בכלל לקב"ה, שהוא "מקומו של עולם" – היחיד שמסוגל להבין את נפתולי החיים של אדם ואת התכונות שהביאו אותו למעשה מסוים, כי הוא זה שיצר אותו כך.
תמיד תהיתי איך אגיב אם יום אחד הטלפון הזה יבוא. האם אטיח בה אחת ולתמיד את כל הרפש שהיה לי בלב ואוכיח אותה עד זוב נפש. אבל בזמן אמת, הרגשתי שהייתי זקוקה לשיחה לא פחות ממנה. שיוועתי לסגירת המעגל הזו בשביל להמשיך הלאה בחיים ולא לסחוב איתי יותר את הכעס הזה. אמרתי לה שאני סולחת לה בלב שלם. שרק הייתי צריכה את השיחה הזאת כדי להיות מסוגלת להניח את הסיפור הזה מאחוריי.
ואז היא סיפרה לי שבהיותה נערה בגילי גם היא הושפלה פומבית על ידי אישה אחרת. ופתאום את מבינה שהפוגעת שעמדה מולך אז בכיתה, היא גם אותה נערה פגועה ששחזרה את הכאב שלה. וזה כל מה שהייתי צריכה, באמת. רק לדעת שמי שעמדה שם מולי לא הייתה רעה מיסודה, אלא בסך הכול אדם פגוע ששיווע למחול לעצמו. ומהמקום הזה, הפתוח והמזמין, יכולתי לרגע לחוש מה זה להגיע "למקומה".
אומרים שלסלוח זה דבר אלוהי. מעולם לא הבנתי את המשפט הזה עד הסוף. רק שם, כשעמדנו זו מול זו, אפרכסת לצד אפרכסת, מנסחות את המילים האחרונות לשיחה, הרגשתי שאני אולי מתחילה לתפוס.
המטוס החל להאיץ על המסלול וגבי נצמד לכיסא כשהוא התנתק בהדרגה מן הקרקע. לילה ירד על נתב"ג, וכמו ב"ימים נוראים" של עגנון, השמיים היו טהורים, והארץ הייתה שקטה, וכל הרחובות היו נקיים, ורוח אלוהים מרפרפת בחללו של עולם.
היא סיפרה לי שבהיותה נערה בגילי גם היא הושפלה פומבית על ידי אישה אחרת. ופתאום את מבינה שהפוגעת שעמדה מולך אז בכיתה, היא גם אותה נערה פגועה
