באחד האמשים התעוררתי לקול תרועת אשכבה. שכני זה, מה שמו, אמנון, מתאמן בחצוצרה מדי בוקר. נתעטפתי בחלוקי ודשדשתי אל חדר המדרגות. נקשתי בדלת. אמנון, צעקתי אליו, מי מת? הנייה, הוא צעק חזרה. הנייה? אמרתי, והוא צעק כן, וגם עוד אחד, מחיזבאללה. אוי ואבוי, צעקתי חזרה, אבל תרועת האשכבה הכפולה השתיקה אותי. דשדשתי חזרה למטבח להכין סנדוויצ'ים לילדים, ובעודי מורח גבינה על לחם אחיד פרוס הרהרתי במר גורלי; נותרו לי עוד כמעט שבועיים לקייטנות לילדים.
מילא, כך חשבתי, אם היו האירועים קורים באוגוסט. קייטנות לא היו מתבטלות שכן לא היו קייטנות ממילא. לכל היותר היינו צריכים לבטל את הנופש המשפחתי, שבו נצטופף כולנו בצימר קר מדי ונקפוץ לבריכה קרה מדי, כשבדרך אנחנו עוברים בדשא ללא הצללה (למשפחתי הקוראת: מדובר בקומדיה). על כל פנים, באוגוסט אין קייטנות. עכשיו? אחרי ששילמנו אלפי שקלים לקייטנה, דווקא אז לבטל? מתסכל מאוד.
בלית ברירה ותחת איומי הפצצה מאיראן הלכתי לי לקפה השכונתי. איראן מאיימים להפציץ, אמר לי הבריסטה החדש תוך שהוא מוליך ומביא את הקפה. שמעתי ונחרד ליבי, אמרתי, אבל אז הסתבר לי שהוא לא מדבר איתי אלא שזו דרכו לפלרטט עם המלצרית, שמצידה ענתה משפט על מידת העניין שלה בנושא, שאין לצטטו על גבי העיתון אבל שאין ספק שהיווה הבעת עניין גם מצידה. הרגשתי שאני מפריע לרגע הרומנטי, ועל כן נטלתי את הקפה שלי והתיישבתי על יד השולחן.
לא כל כך מתאים לי שהם יפציצו הערב, המתיק איתי סוד ברנש מהשולחן השכן. בדיוק יש לנו כרטיסים לעומר אדם בקיסריה. עשרות אלפי אנשים. הם לא יתחשבו בנו? אולי הם יחכו למחר? אומרים, כך הרהר, שלאיראנים לוקח זמן להגיב. מצידי אולי כדאי לשלוח אליהם אימייל, להגיד שאנחנו מעדיפים הפגזה בשלישי בלילה, שיהיה שעות יום בחוף המערבי כדי שנוכל להעלות לזום את סבתא. פעם קודמת היא פספסה הכל והתבאסה.
עודי לוגם מן הקפה הפושר התקשרה מרב. יהודה, כך אמרה, כמדומני שהגיע הזמן שתקנה נעליים חדשות. מה לי ולנעליים באוגוסט, תהיתי, והיא הואילה באר; אין לך נעליים, כך אמרה. איך תרוץ למקלט כשיהיה צריך? אולי אהיה במקלט, התלוצצתי, אבל היא אמרה לא, לא, סיכמנו שאתה הולך היום לקניות. היום? התרעמתי. היום? כשהאיראנים אמרו שהם יגיבו? ומרב נאנחה ואמרה די עם השטויות שלך, יהודה, פעם מלחמה, פעם איומים, פעם מילואים, פעם אזעקות. כמה תירוצים בשביל להתחמק מלקנות נעליים.
כיון שהיא צדקה, הרמתי ידיים. אין בעיה, אמרתי, אבל את יודעת, האיראנים אמרו שהם יגיבו בחומרה. אין בעיה, אמרה היא, הכנסתי ליומן הפסקת ממ"ד בסביבות שלש וחצי אחר הצהריים. הם מוזמנים להגיב שם. בזמן ובמקום שיתאים להם, ציטטתי, והיא אמרה מה, מה זה השטויות האלה. אנחנו באוגוסט. יש לנו הפסקת ממד בשלש וחצי, ואם לא מתאים להם שידחו את התגובה לספטמבר.
מעודד, יצאתי לי לסידורים. קניתי את הנעליים המדוברות ואחר כך קפצתי לסדר איזה עניין פעוט באחד המשרדים העירוניים הרלוונטיים. את יודעת, סיפרתי לאביגיל האחראית, האיראנים אמרו שיגיבו, וכך גם חיזבאללה. מה עושים? אביגיל פוצצה בלון מסטיק בפני ואמרה, תגובות זה לא בדוא"ל זה רק בפקס. לא לא, אמרתי, הם אמרו תגובה עוצמתית במיוחד, מה את אומרת? נגדיל את הממ"ד? ואביגיל לעסה בפה פתוח את המסטיק ואמרה מה. לא. ברור. תגובות. רק. בפקס. תוך שהיא נועצת מבט במחשב שמולה. הפקס מגיע למחשב, כמובן. לא שאלתי שאלות.
ככלותי את סידורי חזרתי בשתיים וחצי הביתה. מאושר מחוזקו של העורף הישראלי. ביקשתי להניח ראש ולשנו"ץ מעט, אלא שקול תרועותיו של אמנון הפריע לי לנמנם. עטוף חלוק נקשתי בדלת וביקשתי שינמיך מעט. אי אפשר, הוא התנצל, זו הפגנת העוצמה שלנו בפני אויבינו מבחוץ ומבפנים. הבלגתי על העקיצה וביקשתי לסוב על עקבי באלגנטיות ולנסות לנמנם אלא שלמרבה הצער העורף שלי נתפס, וברגעים אלו ממש אני והגב הישראלי קשה העורף שלי שוכבים פרקדן עטופים מגבת חמה. אם איראן חושבת לתקוף, מסרו להם שיחכו עד אחרי התור הדחוף שזימנתי למסאז'.
