עד לכתיבת שורות אלו יש לי מידע חלקי בלבד על מה שהתרחש במחנה שדה־תימן ועל מה שעשו או לא עשו החיילים השומרים למחבלים העצורים בו. לכן לא אתייחס לעובדות, ואזכיר רק שלוש אמיתות יסוד שצריכות, לדעתי, להיות מוסכמות על כולנו.
א. בהנחה שהמעשים שהחיילים שנעצרו חשודים בהם אכן נעשו – וייתכן מאוד שהנחה זו שגויה – החיילים צריכים לעמוד לדין ולשלם על מעשים אלו. לחלקם או לכולם יש נסיבות מקלות כמו שירותם הקרבי המסור והמסוכן במלחמה עצמה. הנסיבות המקלות יביאו להקלה בעונש, אך בשום פנים אינן פוטרות מעצם ההעמדה לדין.
התעללות באסירים חסרי הגנה בכל בית סוהר ועל כל אשמה אינה יכולה להיות הפנים שלנו ולא תעודת הזהות שלנו – לא בעיני אומות העולם, ובוודאי לא בעיני עצמנו ובעיני ילדינו. הדבר נכון גם לגבי אסירי הנוח'בה, וגם לגבי הרוצחים והאכזריים שבהם. התעללות פיזית בחסרי הגנה אינה תעודה הזהות שלנו, נקודה. אילו נגזר על מישהו בעל כורחו להתעלל באסירים, ולא במסגרת חקירת פצצה מתקתקת, או לבחור מנגד לחדול מלהניח תפילין – הייתי אומר לו שעדיף שיחדל מלהניח תפילין.
נימוקים נספחים לכך שאין להתעלל באסירי הנוח'בה: איש אינו יכול ליטול על עצמו אחריות לשאלה מה הדבר עלול לגרום להתייחסות לחטופינו המוחזקים בעזה. איש אינו יכול ליטול על עצמו אחריות לשאלה מה הדבר עלול לגרום לנימוקים נגדנו בבית הדין בהאג ובממשלות הדנות יום־יום בהרחבת החרמות נגדנו כאומה וכאזרחים בודדים.
ב. כבודם של הלוחמים החשודים נפגע כאן כמעט ללא תקנה. חיילי המשטרה הצבאית, שלא ברור לי מה עשו במלחמה וכמה הסתכנו בה, אינם יכולים לבוא עטויי מסכות שחורות ולעצור בפומביות, באלימות ובגסות חיילים ומפקדים קרביים שהשתתפו במלחמה והסתכנו בה, בעת שהם לכל היותר חשודים במעשים פסולים, ואין ודאות שעשו אותם. ניתן לזמן את החיילים לבירור באופן מכובד, וכך גם לחקור אותם. מעצר של חודשיים ללא אפשרות לביקור לפני כתב אישום, עם חקירות בלתי פוסקות יום ולילה, הוא יחס הראוי לפושעים מועדים ולא לחיילים שלחמו בעזה מול אויב אכזר. אם יתברר שיש צורך להעמיד את המתעללים לדין, יש לעשות זאת בדרך הנכונה והמתאימה.
התנהגות המשטרה הצבאית צריכה להיחקר ללא משוא פנים, ויש להגיע בחקירה עד מפקד המשטרה הצבאית ועד הפצ"רית ושליחיה – למרות דרגותיהם הרמות – ולבדוק מה הייתה "רוח המפקד" כלפי הלוחמים החשודים, ועד כמה הביאו בחשבון בהוראותיהם את כבודם של הלוחמים. אי אפשר להתעלם מ"רוח וקסנר" הנושבת בטרקלינים הממוזגים שלהם הרחק מאש האויב. עדיין לא עסקנו בטענה שהמידע על ההתעללות הגיע מאנשי חמאס ולא ממקור מהימן, וגם לא ביחס המשפיל של אסירי הנוח'בה כלפי החיילים ששמרו עליהם.
ג. "אנשי קפלן" הורסים בשיטתיות כל אבן בחוק הישראלי ובמשמעת הציבורית, ומתעללים כבר חודשים רבים באזרחים תמימים הנתקעים בימים החמים עם ילדיהם במכוניות שאינן יכולות לעבור ולהגיע הביתה או לעבודה. הם כבר איבדו הרבה אהדה ציבורית בשל כך. הם הופכים בשל כך לאנשים חסרי מוסר וחוק. הם מדברים בשם הדמוקרטיה, ועושים את ההפך הגמור. לא ברור מדוע המשטרה ומערכת המשפט חסרות אונים כל כך מולם.
הניסיון לחקות אותם בפריצת גדרי החוק, ובנוסף לכך בביזוי צה"ל, בעת התפרצות לשני מחנות צבאיים באלימות – הוא ניסור של עוד קורת ברזל בבניין המשותף לכולנו. את התביעה לחקור את מעשי המשטרה הצבאית והפרקליטות יש להשמיע בקול רם, צלול וברור, ובלי לבזות את החוק ואת צה"ל. הכנסת קורטוב של אלימות פורצת גדר למאבק הפוליטי בתוכנו היא סדק נוסף בחומת עמידתנו הבצורה נגד אויבינו בצפון ובדרום, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו.
אם חברי הכנסת שהובילו את ההתפרצות רוצים לתת לנו שיעור באחריות לאומית, שיחזרו בהם בפומבי ויודו קבל עם בטעותם. לפני כל דבר אחר אנו חייבים להגדיר לעצמנו את גבולות המאבק שלנו גם על דברים הנראים לנו צודקים. אם לא נעשה זאת, אנו עלולים למצוא את עצמנו בתשעה באב נוסף, ומי יודע לכמה דורות.
נ"ב: שכרי על המאמר יהיה אם אזכה לראות איש שמאל המגנה את "אנשי קפלן" על חסימותיהם.
הרב יעקב מדן הוא ראש ישיבת ההסדר הר עציון
