בתחילת יוני 2024 יצאו טכנאים של חברת אנרג'יאן היוונית, המפעילה את אסדת כריש לקידוח גז טבעי, אל סקר סביבתי שגרתי בעומק הים. תוך כדי הסיור הבחין אחד מהם בממצא יוצא דופן על מסך המוניטור שלו: במרחק 90 קילומטר מהחוף, בעומק של 1.8 ק"מ, התגלו שרידיה השמורים להפליא של ספינה כנענית טרופה, ועליה קנקנים שלמים של שמן זית ופירות בני 3,300 שנה.
זו הייתה הספינה הקדומה ביותר שהתגלתה אי פעם בעומק הים, וההוכחה הראשונה לכך שהספנים הקדמונים של האזור לא הפליגו רק סמוך לחופים, כשהם שומרים קשר עין בטוח עם היבשה. הם העזו והפליגו ללב הים, לעבר קפריסין וטורקיה ואיי יוון, בעודם מנווטים באמצעות חישוב זוויות של השמש והכוכבים. זו הייתה תגלית ארכיאולוגית מסעירה, וגם ההישג הכי פחות צפוי של ההסכם שחתמתי שנתיים קודם להסדרת הגבולות הימיים בין לבנון וישראל.
הסכסוך הישראלי־לבנוני על הגבולות הימיים ביניהן התנהל בעצלתיים מאז 2011, ולא נראה שלמישהו דחוף לפתור אותו. כל זה השתנה ברגע שהתגלו מרבצי הגז בשדה כריש. כשהלבנונים שמעו על כך, הם שינו לפתע את דרישותיהם הטריטוריאליות וסימנו בים קו גבול חדש, שכלל את שדה הגז. ישראל הודיעה להם – בצדק גמור ובשפה לא דיפלומטית בעליל – שהם יכולים לקפוץ לנו. כריש שלנו, ואם יש להם בעיה עם זה, הם מוזמנים להגיש את תלונתם לסטי"ל המאיימת שמשייטת מול חופי ביירות.
חברת אנרג'יאן, בעלת הזיכיון, החלה בבניית אסדת הקידוח במזרח הרחוק. בחורף 2022 הסתיימה הבנייה, והאסדה – קונסטרוקציית מתכת אימתנית בגודל של קניון מכירות גדול – נרתמה לספינת גרירה בנמל סינגפור והחלה להיטלטל בין הגלים במסע איטי להחריד לעבר ישראל. מיד אחר כך נכנסו אליי נציגי הצבא ואנשי משרד האנרגיה והסבירו לי שיש בעיה.
את הוויכוח על כמה קילומטרים של מים כחלחלים אפשר אולי לנהל לנצח נצחים, אבל כעת הוא הפך לעימות על אחד המפעלים הכלכליים החשובים במזרח התיכון. חיזבאללה הודיע נחרצות שלא ייתן לאסדת כריש להפיק אפילו גרם של גז, ממשלת לבנון הגישה עוד ועוד מחאות בערוצים הדיפלומטיים, והצרפתים והאמריקנים אמרו לנו שהגיע הזמן לפתור את הבעיה.
ב־5 ביוני 2022, שהיה במקרה יום השנה ה־40 לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, הגיעה סוף־סוף אסדת כריש ליעדה, והטילה באנחה עוגן מול חופי ישראל. המלאכה המורכבת של חיבור הצנרת התת־ימית החלה מיד, ואיתה מסכת האיומים של חיזבאללה. אם האסדה תחל בהפקת גז, הודיע חסן נסראללה, זו עילה למלחמה. שלושה שבועות אחר כך מוניתי לראש ממשלה, והוצאתי הודעה תקיפה שאמרה שאין לנו שום כוונה להיכנע לאיומים: הפקת הגז תתחיל בתאריך המתוכנן.
שלבנון לא תתמוטט
חודש אחרי שהחלו העבודות שיגר חיזבאללה כטב"מים לעבר האסדה. חיל הים פוצץ אותם באוויר. כשהמזכיר הצבאי נכנס אליי כדי לדווח על האירוע, שאלתי רק שאלה אחת: היו פיצוצי משנה? "לא", הוא אמר, "בדקנו את הצילומים פעמיים". במילים אחרות: הכטב"מים לא היו חמושים. האיום של חיזבאללה היה ריק מתוכן. נסראללה לא רצה מלחמה.
הציבור לא ממש הבין על מה הוויכוח שלנו עם הלבנונים, והאופוזיציה בראשות בנימין נתניהו החלה לצווח ש"מוותרים על שטח טריטוריאלי ישראלי". מובן שאיש לא ויתר על שום שטח, וגם לא מדובר בטריטוריה ישראלית, אבל זה לא הפריע להם. הם העדיפו להתווכח על השאלה באיזו נקודה בים יעבור הגבול הימי, במקום על השאלה החשובה יותר: מה יש מתחת למים. למה? מפני שכל אחד יודע להגיד "אני הייתי נותן להם פחות", ומעט מאוד אנשים יודעים לפענח את תוצאותיו של סקר גיאולוגי תת־ימי.
רוב הוויכוח נסב על זכויות הקידוח של שדה קאנה־צידון הלבנוני. נתניהו ויתר כבר בעבר על מעל 70 אחוזים מהשדה, אבל שוליו גלשו אל מעבר לגבול הימי. המריבה על השוליים האלה התנהלה במשך שנים, והייתה ממשיכה להתנהל אילולא הגיעה אסדת כריש ליעדה. היה דבר אחד שאיש לא עצר ושאל את עצמו: למה בעצם שנתנגד לכך שתהיה גם ללבנונים אסדת קידוח? לישראל יש הרי אינטרס מובהק שלבנון לא תתמוטט מבחינה כלכלית.
באותה השנה זינק מדד המחירים בלבנון במעל 300 אחוזים, הלירה הלבנונית השלימה ירידה של 98 אחוזים בערכה, ו־1.4 מיליונים מתושבי המדינה הקטנה והחבולה הזו סבלו מחוסר ביטחון תזונתי. "הדבר האחרון שאנחנו צריכים", אמרתי לשרי הממשלה שתהו למה אני משחית את זמני על נושא כל כך לא פופולרי, "זו עוד סומליה או סודן על גבולנו הצפוני".
הדרך הטובה ביותר להחליש את חיזבאללה בלבנון היא לייצר למדינת הארזים אופק כלכלי. האינטרס הישראלי האמיתי היה להגיע למצב שבו מול אסדת כריש יש אסדה לבנונית, ושתיהן מפיקות גז, כל אחת לטובת מדינתה. זה יסייע לייצב את הכלכלה הלבנונית, יחליש את שליטת חיזבאללה במערכות החינוך והרווחה, וייצור "מאזן אימה" ביטחוני, שבו ממשלת לבנון – ויותר ממנה, אזרחי לבנון – יכפו על חיזבאללה לקיים את ההסכם ולהימנע מתקיפת אסדת כריש.
על קו המצופים
באחד הלילות הגיעו לפגישה חשאית בחצר ביתי בתל־אביב המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין וראש המל"ל אייל חולתא. בעוד שניהם מחסלים יחד עוגת סינבון חמה שליהיא הביאה, נרקמה העסקה. אני מוכן להיות נדיב כלפי הלבנונים בשאלת שדה הגז, אמרתי להם, אבל הם יצטרכו לוותר לנו בכל מה שקשור לשליטה הביטחונית של חיל הים סמוך לחוף, ואנחנו נתעקש על קבלת תמלוגים מהקידוח שלהם.
"הם לא יוותרו לכם על קו המצופים", אמר הוכשטיין. "קו המצופים" היה חמשת הקילומטרים הראשונים של הגבול הימי, שחיל הים הישראלי הציב לאורכם לא רק מצופים אלא גם אמצעים טכנולוגיים. גדר ההפרדה הימית הזאת נקראה בשם המאיים "אנקונדה", והלבנונים חששו ממנה בצדק גמור. "האנקונדה נשארת", עניתי לו, "או שאין עסקה".
כמה ימים אחר כך צלצלה אליי קארין אלהרר, שרת האנרגיה, ואמרה שכל הצינורות חוברו ואסדת כריש מוכנה להתחיל בהפקת הגז. היא הייתה מודאגת מפני שחיזבאללה הודיעו שהם לא יהיו מוכנים לקבל אפילו גרם אחד של גז שיעבור בצינורות ויתקפו מיד את האסדה. "תגידי להם להתחיל להפיק", אמרתי לקארין, "הם לא יעזו לתקוף". ליתר ביטחון העמדתי בכוננות את חיל הים וחיל האוויר. למחרת ניגש פועל בקסדה צהובה ללוח הבקרה, הזיז ידית קטנה, והגז החל לבעבע בצינורות.
הדיבורים והפרסומים על כך שהחיזבאללה יתקוף בכטב"מים את האסדה התגברו, ואחרי כמה ימים לקחתי את מסוק ראש הממשלה והמראתי לביקור בצפון. ליד ראש הנקרה פנה המסוק מערבה, לתוך הים, ואז ריחף במשך כ־30 דקות סביב כריש, בעוד צוותי טלוויזיה מנציחים אותי משקיף על האסדה במבט של אב גאה. זו הייתה דרכנו להראות לעולם – וגם לעובדי האסדה – שאין מה לפחד מתקיפות של חיזבאללה, ואנחנו נחושים להמשיך בקידוח. מאבטחי השב"כ היו לחוצים מהרגיל מהאפשרות שחיזבאללה ינצל את ההזדמנות לחסל ראש ממשלה ישראלי, אבל אני לא דאגתי. ידעתי שהם לא יעזו.
כמה שבועות מתוחים אחר כך, השגנו מסמך כתוב. לבנון ויתרה רשמית על כריש ועל קו המצופים, ישראל הסכימה שתוקם אסדה לבנונית על שדה קאנה־צידון, והלבנונים הסכימו ש־17 אחוזים מהכנסות השדה יועברו לידינו.
אחד ההישגים המדיניים הגדולים ביותר שלנו היה שבהסכם הופיע עשרים פעם צמד המילים "מדינת ישראל". זו הייתה הפעם הראשונה שממשלת לבנון הכירה רשמית בקיומה של ישראל. חיזבאללה הוציא הודעות זועמות ואיומים למכביר, אבל זה היה כבר מאוחר מדי. ההסכם נחתם. ג'ו ביידן ועמנואל מקרון צלצלו אליי ובירכו אותי על ההישג, וקונסורציום צרפתי־איטלקי הודיע שיתחיל מיד את חיפושי הגז בשדה החדש.
הגורם האחרון שעוד ניסה לטרפד את ההסכם היה האופוזיציה בישראל. נתניהו הודיע חגיגית שהוא יבטל אותו כשיחזור לשלטון, שורה של חברי כנסת פנו לבג"ץ בשלל טענות נגד ההסכם ונזרקו מכל המדרגות. כשהם חזרו לשלטון לא עלה על דעתם כמובן לבטל את ההסכם, ונתניהו דאג להבהיר בשקט לאמריקנים ולצרפתים שהוא מחויב לו ומבין את חשיבותו.
אחרי 7 באוקטובר, כל מי שטענו ש"זה בגלל ההסכם של לפיד" לא הצליחו בשום דרך להסביר מה הקשר בין הסכם על זכויות קידוח גז בלב הים להתקפות טילים על מטולה וקריית־שמונה ומג'דל־שמס. זה לא הפריע להם לחזור על השקר שוב ושוב.
החלק הטרגי, או הקומי, הגיע בתחילת אוקטובר 2023. ישראל הייתה שקועה עדיין עמוק במצולות ההלם והאימה של הטבח בדרום, ורוב אזרחי ישראל פספסו ידיעה קטנה בשולי החדשות: הקונסורציום הצרפתי־איטלקי הודיע בצער שלא התגלה גז בשדה צידון־קאנה, והוא נאלץ לקפל את הציוד ולעזוב את האזור. התברר שהלבנונים, אומה חסרת מזל, נתנו לנו את כל מה שביקשנו מההסכם, וקיבלו בתמורה רק מים מלוחים.
