צה"ל חווה את השבוע המוצלח ביותר מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל. בה בעת היה זה גם השבוע המביך ביותר מבחינתו, שכלל פריצת אספסוף, כולל נבחרי ציבור, לתוך הבסיסים בשדה־תימן ובבית־ליד. אבל בשבוע הזה גם הייתה היממה ששינתה את המשוואה במלחמה, עם החיסולים של פואד שוכר בלב הדאחיה בביירות ואסמאעיל הנייה בלב טהרן. לקינוח קיבלנו גם אישור סופי על חיסולו של מוחמד דף לפני כמה שבועות.
השלכות החיסולים הללו עוד לפנינו, ותלויות בהחלטות של מנהיגי איראן ובביצוען בידי שליחי טהרן מתימן עד לבנון. תגובה תבוא בכל מקרה, וכל תרחיש אפשרי. האינטרס של כל הצדדים הוא להימנע ממלחמה כוללת במזרח התיכון, אבל המהלכים הבאים יכולים לצאת בקלות משליטה – אם טרם יצאו עד כה משליטה.
ההצלחה המיוחסת לצה"ל, יחד עם שב"כ והמוסד, בחיסול שוכר, הנייה וקודם לכן דף מעידה על יכולת מודיעינית ומבצעית נדירה, המתבלטת בקנה מידה עולמי. כל זה עוד לפני הדיבור על עשרות חיסולים מוצלחים נוספים לאחרונה, בעיקר בדרום לבנון.
הקרדיט העיקרי מגיע לחיל האוויר ולאגף המודיעין בצה"ל, שיש בהם עדיין – אפילו אחרי הכישלון הנורא של 7 באוקטובר – איים של מצוינות נדירה, המבוססת גם על ההישגים הטכנולוגיים של התעשיות הביטחוניות. העובדה שאמ"ן וחיל האוויר מבוססים ברובם על כוח אדם בקבע בולטת לעומת צבא היבשה בצה"ל, שהתרופפות המשמעת בו ניכרת לעיני כול מדי יום.
בדיווחי התקשורת הבינלאומית אתמול נטען כי הנייה חוסל בפיצוץ מטען חבלה שהונח בחדר המלון שלו חודשיים קודם לכן, ושהוא הופעל ברגע שנודע שהנייה אכן נמצא בחדר. אם הפרסום נכון, הוא מדגיש עוד יותר את חלקו של המוסד בפעולה.
הנה עוד משהו: מי שחושב שההישגים האלה היו מתאפשרים ללא שיתוף פעולה הדוק עם ארה"ב אינו יודע מה הוא שח. מעבר ל"משבר" המיותר בין ישראל לארה"ב בדרג המדיני, שנועד לצרכים פוליטיים בשני הצדדים, שירותי המודיעין של ישראל וארה"ב, וגם של מדינות נוספות כמו בריטניה, עובדים כל העת בשיתוף פעולה הדוק. זו סימביוזה של ממש. הברית הזאת לא נפגמה.
הדילמה האיראנית
לחיסולם של שוכר והנייה יש שתי השלכות אסטרטגיות חשובות. העיקרית שבהן נוגעת לחיסול של הנייה בדירת האירוח של משמרות המהפכה בטהרן. ישראל אומנם לא קיבלה אחריות רשמית על החיסול, אבל לאיראן אין ספק מי עומד מאחוריו. נשיאה החדש כבר הבטיח שהנקמה תגיע.
ישראל ואיראן כבר ניהלו סבב לחימה ישיר באפריל. אז יוחסה לישראל תקיפה של בכיר איראני בדמשק, וטהרן שיגרה בתגובה טילים וכטב"מים לעבר ישראל. אבל זאת הייתה רק ההקדמה לדבר העיקרי: האיראנים מימשו את התקיפה כך שארה"ב ובעלות בריתה יוכלו לסכלה. זה לא המצב עכשיו.
העובדה שחיסול הנייה נעשה בלב טהרן מעידה על החלטה בעלת משמעות עמוקה. עד עכשיו ההתפתחויות שיחקו לגמרי לידי איראן. זרועות התמנון שלה, ובראשן חמאס וחיזבאללה, התישו את ישראל וגבו ממנה מחיר כבד, כולל סיכול הנורמליזציה עם ערב הסעודית. טהרן לא שילמה מחיר ישיר עד כה. זוהי הפעם הראשונה שמשטר האייתוללות עומד בפני שתי אפשרויות רעות – אם לא יגיב תיפגע יוקרתו האזורית, ותתפוגג בחלקה ההרתעה שהשיג בעשרה חודשי מלחמה; מאידך, אם תגיב היא תסתכן בתגובה קשה נוספת בלב טהרן.
נקודת התורפה של איראן היא התיעוב של רוב הציבור כלפי המשטר. מלחמה רחבה עלולה לסכן את יציבות המשטר, והיא אינה טובה לאיראן גם מבחינת העיתוי, שכן המשטר האיראני דוהר בימים אלה לפצצת גרעין ראשונה. עדיף לו לייצר את המשבר הגדול אחרי שהפצצה הראשונה כבר תהפוך לעובדה גמורה ותוצג לעיני כול. כמובן, לישראל ולארה"ב יש אינטרס הפוך.
בראייה רחבה, החיסול בטהרן הוא הפעם הראשונה שראש התמנון האיראני נכנס למערכה, ולא רק זרועותיו הרבות. מדוע רק עכשיו הוא נגרר לכך? הרי איראן מנהלת את המערכה נגדנו הרבה לפני 7 באוקטובר, וביתר שאת מאז. היסטוריונים יענו על כך בבוא היום.
הסוגיה האסטרטגית השנייה שקשורה לאירועי השבוע היא יעילות החיסולים. האם ביכולתם של סיכולים נקודתיים לשנות את פני המערכה? השאלה שנויה במחלוקת כבר שנים, ומצדדי הגישות השונות מעלים ראיות לכאן ולכאן.
אבל יש בכל זאת דוגמה אחת מובהקת שבה חיסולים הביאו להכרעה שהובילה לשקט ממושך: רצף החיסולים של כל ראשי חמאס בעזה, ביהודה ובשומרון בשנים 2002־2004, ששיאו בחיסול של המנהיג הישיש אחמד יאסין.
רבים ציפו לתגובה קשה על מות יאסין, אבל בעקבותיו זנח חמאס את פיגועי ההתאבדות ופנה להפסקת אש ארוכה. ייתכן מאוד שרצף החיסולים האחרון, שצמצם מאוד את רשימת המבוקשים הבכירים ביותר בחמאס בתקופה האחרונה, ישפיע על ארגון הטרור באופן דומה ל־2004. בכל מקרה, חמאס נמצא על הקרשים.
הדאגה האפשרית נוגעת ליחיא סנוואר, שעשוי למצוא את עצמו בהלך הרוח של אדולף היטלר בברלין ב־1945, שניהל מלחמה אבודה מהבונקר שלו עד לרגע האחרון. זה לא מבשר טובות לגורל החטופים והסיכויים להשיב אותם הביתה בעסקה.
אגב, הנייה היה דווקא אחד ה"מתונים" בהנהגת חמאס, אם יש דבר כזה בארגון הטרור הרצחני. הוא היה ראש ממשלת האחדות האחרונה עם פת"ח, לפני השתלטות החמאס על רצועת עזה. הוא התנגד לתפיסת השלטון בעזה, אבל הובס על ידי הזרוע הצבאית, שלא הקשיבה לו גם בעת האחרונה, כשכיהן כראש הלשכה המדינית בארגון.
הנייה הוא גם אחד מ־12 בכירי חמאס שניצלו מחיסול במבצע קטיף כלניות ב־2003, ומספר 11 מהם שחוסל מאז. היחיד שנשאר בחיים מהתקיפה הוא מחמוד א־זהאר, שפרש לפנסיה ב־2022 מ"סיבות אישיות".
השאלה הבלתי נמנעת
חשוב לברר ולהציג באופן בלתי נמנע את השאלה מדוע צה"ל יצא לתקיפה השבוע בדאחיה רק אחרי מותם של 12 ילדי מג'דל־שמס מרקטה, שביום שלישי נוסף עליהם גם חבר קיבוץ הגושרים. מדוע לא פעל קודם לכן, אחרי כמעט עשרה חודשים רצופים שבהם הצפון נכתש על ידי אש של ארגון הטרור הלבנוני?
מכל מקום, הצעד הבא של חיזבאללה בתגובה לחיסול שוכר יהיה כרוך בנקמת איראן על התקיפה בטהרן. אם תתפתח כעת בצפון מערכה רחבה יותר מזו שראינו בעשרת החודשים האחרונים, צה"ל יגיע אליה במצב טוב יותר משהיה קודם לכן. הצבא ניצל את החודשים האחרונים כדי לפגוע באופן שיטתי במערכי ההגנה האווירית של חיזבאללה וגם במצבורי הרקטות שלו. בעשרת הקילומטרים הקרובים לגבול עם ישראל, בצד הלבנוני, נותרו כעת רק כ־400 לוחמי כוח רדואן, לעומת אלפים שהיו שם קודם לכן.
אבל לחיזבאללה יש עשרות אלפי רקטות, ושני הצדדים לא הציגו כמה הפתעות שהם בוודאי שומרים עמוק בשרוול.
מבחינת מאגר הרקטות יש הבדל גדול בין טווח האש של רקטות שיש לארגון לטווח של ארבעים קילומטרים, שמכסות גם את אזור חיפה, ובין רקטות כבדות ומדויקות שיכולות להגיע לכל מקום בישראל, כולל תל־אביב. בגלל זמן המעוף הממושך של הרקטות הכבדות, קל יחסית ליירט אותן באמצעות מערכות כגון כיפת ברזל וקלע דוד. מלבד הרקטות, גם כלי הטיס הבלתי מאוישים הם איום מרכזי, וכן כמויות אדירות של טילים נגד טנקים שישמשו את מחבלי חיזבאללה אם צה"ל יפלוש קרקעית לדרום לבנון.
ובעזה, בינתיים, שיחות עם מפקדים בצה"ל שמנהלים את הלחימה מגלות שהאויב נעלם. חמאס עבר מלחימה מאורגנת, שכללה פלוגות שלמות וחוליות, ללחימת בודדים וצוותים קטנים, שצצים מדי פעם ממעבה האדמה או מתוך ההריסות ומנסים לזנב בכוחות. המחבלים היחידים הללו נפגעים בקצב של כמה עשרות ביום. לוחמה של "אויב נעלם" מאפיינת גרילה, ועכשיו אנחנו כבר שם.
