המציאות מפגישה אותנו לעיתים עם פערים בלתי נתפסים. מצד אחד מערכת הביטחון הישראלית מפגינה בשבועות האחרונים יכולות מדהימות ברמה המודיעינית והצבאית. התקיפה המדויקת בתימן, במרחק אלפי קילומטרים מישראל; חיסול מוחמד דף ברצועת עזה; חיסול בכיר חיזבאללה פואד שוכר בלב רובע הדאחיה בביירות; וחיסול אסמאעיל הנייה בטהרן רגע אחרי מפגש עם המנהיג הרוחני של משטר האייתוללות. אלה מבצעים בקנה מידה עולמי, שמדגימים שילוב מעורר השתאות בין מידע מודיעני ליכולות צבאיות שיש למעט מאוד מדינות.
מצד שני, אסון שמחת תורה נבע ברובו משרשרת מחדלים בלתי נתפסת של אותה מערכת. זרועות המודיעין עצמו את עיניהם לרווחה. המטכ"ל קיבל את כל ההחלטות הלא נכונות, ולא תפקד במשך שעות ארוכות. חיל האוויר העוצמתי נעלם כלא היה. אלה אותם מוסד, אמ"ן ושב"כ, אותו מטכ"ל, אותו חיל אוויר. בכירי מערכת הביטחון האשמים בעומק הכישלון הם האחראים לגובה ההצלחה, והם עדיין כאן, לא הלכו לשום מקום.
הפער הבלתי נתפס הזה מוליד תיאוריות קשר, ולכל הפחות תהיות קשות. איך ייתכן שמי שמסוגלים לגלות בדיוק איפה ומתי נמצא בן מוות מסוים הצליחו לפספס הכנות שערכו 3,000 רוצחים נאלחים? כיצד חיִל שיכול להכות מטרות במרחק 1,800 קילומטר היה חסר תועלת פה בגבול עזה?
יש תשובה פשוטה, אפילו מתבקשת, שנוגעת להבדל בין הגנה להתקפה. צבא מטבעו הוא גוף התקפי, וצה"ל הוא גוף התקפי טוב שיודע לפגוע במטרה. אבל כשכל התפיסה הביטחונית עוסקת רק בהגנה, הצבא בסוף ייכשל. כפי שהדבר מנוסח בעגה הצבאית: "קו המגע לעולם ייפרץ". כשצד אחד משחק רק הגנה והצד השני יכול להתמקד בהתקפה בלי חשש, היוזמה והיצירתיות משרתות תמיד את הצד התוקף. בסוף המכה תגיע. יהיו מכות שייבלמו, לעיתים ההגנה תקהה את המכה, אבל בסוף תגיע גם המכה הקשה והכואבת.
הבעיה היא שבכירי מערכת הביטחון הישראלית גדלו כולם על תפיסות של הגנה עצמית בלבד. במסעות בפולין הם שוחחו על כך שאנחנו לא נהפוך לנאצים, ולא על איך נמנע מהנאצים שסביבנו לחסל אותנו. הם נשלחו במימון קרנות זרות ללימודים באוניברסיטאות שכולנו יודעים כיום מה התפיסות שנלמדות בהן. הם חונכו בבתי ספר לפיקוד שבהם "השיח הערכי" הוא על הגבלת כוחנו שלנו.
בשבוע שעבר התפרסמו דברים שאמר פרופ' אבי שגיא, ממנסחי הקוד האתי של צה"ל: "ניצחון אינו מצדיק הפעלת כוח. אם ניצחון עומד באמת המידה של הגנה עצמית – טוב; אם לא, נשתמש ב'ניצחון' למשחקי כדורסל ושחמט. בשנת 2000, כשניסחנו את הקוד האתי, הרמטכ"ל היה שאול מופז… הוא ביקש להכניס לתוך מסמך רוח צה"ל את הערך היסודי של ניצחון, וחבורת המנסחים שאני הייתי אחד מהם אמרה לו 'לא'. ניצחון אינו תכלית ההגנה על מדינת ישראל… כאשר ממשלת ישראל משתמשת במושג 'ניצחון', היא חורגת מגבולות המוסר".
למען הסר ספק, לא מדובר בציטוט ישן. השיחה הוקלטה לפני ימים ספורים. מתברר שאפילו עכשיו, לפי מנסחי הקוד האתי, הניצחון שעם ישראל מצפה לו הוא מילה גסה. "ביחד ננצח", המוטו שמלווה את כולנו בימים אלה, הוא בעיניהם ביטוי שצריך להימחק מהלקסיקון. מי שקוראים לניצחון על אויבי ישראל הזוממים לכלותנו הם "לא מוסריים". זו תפיסתם, ואלו הערכים המעוותים שהם הצליחו להחדיר לצה"ל ולבכירי מערכת הביטחון במשך עשרות שנים.
אסור להקל ראש בדברים הללו. לתפיסות ולרעיונות יש השפעה על מחשבתם ופעולתם של ראשי מערכת הביטחון. הם עומדים בבסיס הפער בין "צה"ל הגדול" של המטכ"ל ל"צה"ל הקטן" של הלוחמים בשטח. את התפיסות הללו יש למגר.
ישראל צריכה צבא ומערכת ביטחון ששואפים לניצחון, שלא רואים בו מושג בלתי מוסרי. את פרי הביאושים של תפיסת ההגנה העצמית אכלנו בשמחת תורה, והבנו עד כמה היא מסוכנת לעם היושב בציון. במשך שנים זלזלו במי שטען שהקוד האתי לקח את צה"ל למחוזות הפרוגרס השמאלני. עכשיו, כשברור שאותם אנשים צדקו, הגיע הזמן לשנות את המצב מהיסוד. הצעד הראשון הוא למחוק את הקוד הישן ולכתוב את הקוד החדש. בראשו יהיו המילים: ביחד ננצח.
