שני החיסולים הברוכים שהתרחשו השבוע בביירות ובטהרן גרמו לשתי תנועות נפשיות מנוגדות בקרב רוב הישראלים. מצד אחד, תחושת גאווה ושמחה על רוע טהור שנמחה מעל פני האדמה: כדור הארץ הפך למקום טוב יותר. מצד שני, חשש מהלא נודע ומאפשרות סבירה למדי של הסלמה שעומדת בפתח וסופה מי ישורנו. ברגעים כאלה אנחנו צריכים לאסוף נקודות של עוצמה, שיגבירו את האור הפנימי בתוכנו וייתנו לנו את הכוח להאמין שסופו של הטוב לנצח. הנה ארבע כאלה.
עזה אינה עונה
כשהתעוררנו בבוקר 7 באוקטובר לקול האזעקות והטילים שנחתו עלינו מעזה, רובנו שאלנו את עצמנו אם בכיר בחמאס חוסל. לכך הורגלנו: חיסול בכיר באחד מארגוני הטרור מוביל למטח טילים כבד. אסמאעיל הנייה, שם רשעים ירקב, הוא ברמת בכירות שחיסולו הצדיק מבחינת חמאס ברצועה כמה אלפי טילים לפחות. והנה, החלאה חוסל בטיל מדויק לחלון דירתו הארעית בטהרן, ולפחות ביממה שאחרי החיסול יש שקט מוחלט מעזה.
ברור שהשקט מחיזבאללה ומאיראן אינו נובע מחוסר ביכולת אלא מהערכת מצב ומהכנת הנקמה, אבל השקט מעזה מבטא חוסר אונים. חמאס, ארגון טרור רצחני, פורק בשיטתיות בעשרת החודשים האחרונים. צה"ל יושב לו על הגרון. יחיא סנוואר עדיין מתרוצץ כעכבר במנהרות שמתחת לחאן־יונס, אבל חמאס ככוח צבאי שמאיים על ישראל חוסל, נכון לעכשיו. זה אומר שבניגוד לנהי שמושמע לא מעט בתקשורת יש ניצחון בעזה. הוא לא יושלם עד שיחזרו כל חטופינו, אבל עם כל הכבוד למשפט "אי אפשר לנצח רעיון", מתברר שאפשר גם אפשר לפרק אותו מנשקו.
ערביי ישראל
דווקא הימין צריך להעלות את הנושא הזה על נס: בניגוד למה שייחלו אליו בחמאס, וכמובן בניגוד לאג'נדת "טבעת האש" של איראן, מאז 7 באוקטובר ערביי ישראל לא חוברים לציר הרשע ולמעשה מפנים עורף ומביעים התנגדות בפועל לטבח הנורא, ותמיכה – גם אם שקטה – במלחמתנו באויב.
ההנהגה הפוליטית שלהם מביכה, ומובן שגם אפשר למצוא פה ושם ערבים ישראלים ששותפים לטרור, ובכל אחד כזה יש לטפל בחומרה. אבל מגובה של 15 אלף רגל, 20 אחוז מאזרחי המדינה שכולנו צרובים מהאלימות שהתפרצה בקרבם בפרעות שומר החומות לפני שלוש שנים בלבד, אפשר לקבוע שערביי ישראל ככלל מתנהגים באופן מעורר כבוד כלפי החיים המשותפים שלנו כאן.
זאת גם הזדמנות לקרוא לכם להושיט יד בחזרה. ערביי ישראל לא הולכים לשום מקום, אנחנו גם לא, וצריך לנצל את הרגע החיובי הזה כדי לבנות מערכת יחסים בין הרוב למיעוט שתיטיב עם כולנו. זה לא אומר שערביי ישראל הפכו לחובבי ציון גדולים. לא אמורה להיות לנו גם ציפייה לכך. אבל כשאתם נתקלים בבעל מקצוע ערבי ישראלי – מרופאים ורוקחים ועד פועלי בניין וירקנים – תנו להם את התחושה שאנחנו באחדות גורל ישראלית אחת. כל מחווה כזאת היא עוד ניצחון קטן על אויבינו.
אנשי בארי ותא"ל חירם
פגשתי את תא"ל ברק חירם בקיבוץ בארי ימים מעטים אחרי הטבח. שמעתי אותו מדבר על הקרב הנוראי שהתחולל שם, שהוא קיבל את הפיקוד עליו מהרגע הראשון. נפגשתי מאז גם עם כמה וכמה מאנשי בארי ושמעתי את סיפוריהם הכואבים. אירוע מותם של בני הערובה בביתה של פסי כהן במהלך הקרב על הקיבוץ היה מהרגע הראשון כתם בנשמה הישראלית, בור אפל שיחד עם סיפורו של קיבוץ ניר־עוז היה סמל לתהום האי־אמון העמוקה בין תושבי העוטף למפקדים שלא הגנו עליהם, ובהסתכלות רחבה יותר סמל לקרע בין הציבור הישראלי לצה"ל. המפגש בין תא"ל ברק חירם לאנשי בארי, שתוכנו פורסם השבוע, הוא נקודת אור שחייבת להאיר את דרכנו כעם מעתה ואילך.
עצם המפגש הטעון הזה והדברים שנאמרו בו מוכיחים שאנחנו יכולים לרפא את הפצעים ולהמשיך יחד קדימה. חירם התנצל בכנות, וחבר כיתת הכוננות של בארי עילם מאור אמר עליו ש"אין ראוי ממנו". הדברים הללו חשובים לחברה הישראלית לא פחות מהידיעה על חיסול הנייה בטהרן.
מחיאות כפיים לשר בגליל
בעכו התקיימה השבוע "ועידת הגליל" שיזם משרד הנגב הגליל והחוסן הלאומי. אין זה סוד שהשר הממונה על המשרד, יצחק וסרלאוף, אינו כוס התה הפוליטי שלי, וגם רוב אנשי הגליל כנראה אינם אנשי עוצמה יהודית. ובכל זאת, בתיעוד מהכנס ראו שכאשר ניסו להפריע לדבריו של השר בעת נאומו בוועידה, כמעט כל הנוכחים נעמדו על רגליהם, בהובלת ראשי רשויות מהגליל, היסו את המפריע ומחאו כפיים לשר במשך דקות ארוכות. ברקע נשמעו שבחים לשר הטוב ביותר לגליל, שעושה למענו יותר מכל שאר שרי הממשלה.
אני חושב שהמפלגה של וסרלאוף היא נזק לימין ולמדינה, ושממשלות ישראל בעשורים הקרובים חייבות להכיל גורמים מתונים. עוצמה יהודית אינה חלק מהם. ועדיין, צריך לומר שמהמפלגה הזו יוצא שר שזוכה לתשואות ומחמאות רבות, ומבחינתי זה אומר שלא אבדה תקוותנו. הלוואי שווסרלאוף, כנקודת אור, יוכל לסחוב את חבריו לעבר הקונצנזוס הישראלי הפרודוקטיבי, שבא לחיות כאן יחד ולא להיבנות פוליטית מהרחבת השסעים.
