אנחנו יושבים בישיבה באגף החינוך במועצה אזורית גליל עליון, וכחלק מההיערכות לפתיחת שנת הלימודים, עסוקים במציאת פתרונות לאחד מבתי הספר שפונו. במהלך הפגישה יש אזעקה, כולם מתורגלים ויוצאים במהירות למרחב המוגן, חלק קמים עם הלפטופ, להמשיך את פגישת הזום, הלחץ והפחד נוכחים במלא עוזם – אך גם התחושות האלו שכולם מחניקים בתוכם, הן חלק מהשגרה. שומעים את הנפילה, ואז רגע נשימה וניתנת ההנחיה שניתן לצאת מהמרחב המוגן, הפגישה ממשיכה כמעט מהמקום שהפסיקה, אך כולם מרימים טלפון לבני המשפחה לראות שכולם בסדר, ולרגע נושמים לרווחה.
אחרי כמה דקות נכנסת אחת המנהלות בעיניים נפולות להגיד שהייתה פגיעה ישירה בבית בקיבוץ הגושרים, ויש מידע על בחור צעיר שנפגע מרסיסים של רקטה שנורתה לחצר ביתו והוא פצוע אנוש. שוב עצירה, כולם מעבירים בראש את מי שהם מכירים מקיבוץ הגושרים.
מנסים להמשיך את הפגישה, כי צריך לפתוח שנת לימודים. שוב התראה, שוב נכנסים למרחב מוגן, ואז כולם מבלי לדבר, מביטים זה אל זה בעיניים מבינות וכואבות, הפצוע כבר אינו בין החיים. כולם מכירים את הבחור, ניר פופקו, שעבד בקיאקים, מכירים את האמא, מכירים את הסיפורים.
מייד מתחילים טלפונים לוודא מי מההסעות של תלמידים נמצאת בדרכים, לברר איפה יש עוד נפילות, איפה יש פגיעות. מגיעות תמונות קשות של שריפה בשטחים רחבים. גם ברגע זה רק העיניים מדברות. ניתנת הנחיה לא לצאת לדרכים.
הלחץ מורגש היטב באוויר, אך נדמה שהלחץ מצא לו מקום של ביטחון בסביבה, וכולם מתנהלים ברוגע בתוך המציאות ההזויה הזו. בלי מילים, לכולם עובר בראש האירוע הקשה של מותם של הזוג ברנס מקיבוץ אורטל שהיו בדרכם הביתה, כשנסעו בנתיב מוכר ובטוח, ואירוע מותם של שנים עשר ילדים ממג'דל שמס, בגילאי 10 עד 16, שכל מה שהם עשו היה לצאת לשחק כדורגל במגרש שנמצא במרכז היישוב.
זהו תיאור של עשרים דקות אקראיות באמצע היום, אך כך חיים תושבי הצפון כבר עשרה חודשים. תושבים רבים פונו מבתיהם כבר חודשים ארוכים, ותושבים שנמצאים בבתיהם חיים בחשש קיומי יום יומי. כל יציאה לכביש או לגינת המשחקים הופכת להיות הימור על החיים. וכמו שאמר גיורא זלץ, ראש מועצת גליל עליון, האירועים האחרונים הם לא יותר חמורים מכל החודשים האחרונים, במקרים האלו הירי הצליח, אך הנפילות וההתראות הן חלק ממה שחווים תושבי הצפון כבר ימים ארוכים.
בימים שבהם אנשים נמצאים בחופשות ובבריכה, צריך להבין שיש בארץ שלנו אזור שלם שחי בתוך מלחמה אמיתית, אך הוא רחוק מרובנו – קצת פיזית וקצת בתודעה. היכולת לקיים שגרה איננה, היכולת להיערך לפתיחת שנת לימודים כאשר בחלק מהמקרים מנהלת פונתה לראש פינה, המורים מפוזרים בתל אביב, רעננה וירושלים, והתלמידים נמצאים באילת ובטבריה, ובתוך כל זה צריכים לבנות מבנים זמניים בלוח זמנים קצר, כשהקהילות לחוצות ובצדק, זו משימה קשה מאוד.
החברה הישראלית עומדת כעת במבחנים חברתיים במנעד רחב ביותר. אחד החשובים שבהם הוא היכולת ליצור סולידריות אמיתית של אמפטיה, של הבנה שהמלחמה על הגליל היא לא "של הצפוניים" אלא שלנו, שיש שם אנשים אמיתיים שחווים קושי אמיתי ועושים זאת עם עוצמה גדולה.
אמפתיה והבנה לא פותרות את המצב הביטחוני, לא מביאות הסכם מדיני ולא מחסלות את החיזבאללה. ברור שאלו תנאים הכרחיים, אבל אם לא נהיה שם עם התושבים ולא ניצור את הלכידות החברתית המתבקשת, עם הדרישה לביטחון, נמצא עצמנו בפירוק מבית. הצפון בוער וזו לא מטפורה.
