במאמרו "הנואם", ערך ארי שביט השוואה בין התנהלותו ונאומו של נתניהו בקונגרס לבין נאומו של צ'רצ'יל בקונגרס במלחמת העולם השנייה. שביט יוצא מנקודת הנחה ש"הנאום שעליו בנימין נתניהו חשב… היה הנאום שאותו נשא בפניהם וינסטון צ'רצ'יל ב־26 בדצמבר1941". לא ברור על מה מבוססת טענה זו אך אם היא נסמכת על ההשוואה שערך נתניהו בין קריאתו של צ'רצ'יל "תנו לנו את הכלים ואנו נשלים את העבודה", הרי זו השוואה שגויה משתי סיבות.
האחת, שהדברים הללו של צ'רצ'יל נאמרו בשידור רדיו בלונדון ולא בקונגרס האמריקאי. השגיאה השנייה מהותית יותר, מאחר ובטרם נשא צ'רצ'יל את דבריו ברדיו, הוא קיבל מכתב תמיכה של הנשיא רוזוולט מידיו של ונדל וילקי, יריבו הרפובליקני של רוזוולט שהפסיד לו בבחירות 1940. מערכת יחסים שכזו בין היריבים הפוליטיים כיום באמריקה נראית כפנטזיה, וקשה לראות מה היה יכול נתניהו עוד לקלקל בה.
ואם אכן חשב נתניהו על נאום צ'רצ'יל בפני הקונגרס, הרי שטענת שביט כי נתניהו, לעומת צ'רצ'יל, "באופן שיטתי…מנכר את המפלגה הדמוקרטית ומהמר על המפלגה הרפובליקנית", תמוהה מעט לנוכח הדברים שאמר ראש ממשלת בריטניה בנאומו. "ישנם אנשים שיהיו מזועזעים או מדוכאים רגעית כאשר אני, כמו הנשיא שלכם, אדבר על מלחמה ארוכה וקשה". צ'רצ'יל כיוון את דבריו אל הדוגלים בהמשך מדיניות ה"התבדלות המזהרת" שבה נקטו הממשלים בארה"ב ושהייתה אבן הנגף בדרכו של רוזוולט לאשר בקונגרס את כניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה. שביט אם כן צודק. צ'רצ'יל לא התערב באופן בפוליטיקה האמריקאית. הוא התערב במדיניות האמריקאית.
שביט מציין כי צ'רצ'יל "אפילו הסכים בשתיקה לפירוקה של האימפריה הבריטית אחרי המלחמה". אם התכוון שביט להסכם מ־1940 למסירת המשחתות האמריקאיות לבריטניה תמורת העברת בסיסים ברחבי האימפריה הבריטית לצבא ארה"ב, אז ההקבלה ברורה. שביט ציפה שאחרי מתקפת השבעה לאוקטובר ימסור נתניהו לערבים את יהודה ושומרון תמורת החימושים שסיפקה ארה"ב, ולא יתנהל מולה "באופן מניפולטיבי, מתנשא וכוחני", כלשונו.
ובעניין הטענה של שביט, להעדפה בוטה של נתניהו את הרפובליקנים על הדמוקרטים, כדאי להזכיר לעיתונאי הוותיק את מה שנכתב ב"וושינגטון פוסט" על רבין במערכת הבחירות של 72' בארה"ב, ושמופיע בספרו "פנקס שירות". "שגריר ישראל בארה"ב, יצחק רבין, ציין שהוא מעדיף את בחירתו של הנשיא ניכסון בבחירות נובמבר הקרוב". רבין הוסיף וציין שהעיתון כינה אותו "הדיפלומאט הבלתי־דיפלומאטי של ישראל".
אפשר אם כן להבין את התסכול של אלה הרואים בעיניים כלות כיצד 'מנהיג הבבונים' בישראל מעביר שיעור בדיפלומטיה ליפי הבלורית והתואר. תסכול המוביל לוורטיגו מחשבתי שרק הוא יכול להסביר את המשפט האורווליני; "גדול הנואמים הוא אחרון העושים. גדול המדברים הוא אחרון הבונים… חדל אישים… נכשל באופן כה נורא מול טהרן, ביירות ואפילו עזה".
לאור הניסיון הבולשביקי ליצור נרטיב חדש, על נתניהו נדרש לחזור להזכיר מול אלו כוחות פועל נתניהו מזה שנות דור.
הכוח הראשון שפועל כנגדו הוא "הסכם אוסלו" והשפעתו הדרמטית על חוסר הרצון לנצח בשורות המטכ"ל. ולמרות זאת מצליח נתניהו להוביל את צה"ל לשורת הישגים תוך קבלת החלטות מנהיגותיות הרות גורל.
הכוח השני הוא הכלכלה ההסתדרותית המעיקה על אזרחי המדינה, שהיו נתונים במלתעות "בצבת המשטר", כשם ספרו של פרופ' עזרה זהר המתאר את הסוציאליזם החזירי ששלט במדינה עד 77'. כנגד אותן מערכות, המצמיתות ומדכאות כל יוזמה ויצירה, פעלו ראשי הממשלה של המחנה הלאומי. ואת מה שהחלו בגין ושמיר שכלל ופיתח נתניהו עד אשר כמעט ונשכחו ימי "הפנקס האדום". או אז יכולים לבוא שרלטנים ולטפח נרטיביים על "ארץ ישראל היפה" שנשדדה מהם, בחירות אחר בחירות.
הכוח השלישי הוא הממשל העוין בארה"ב שמלווה את הקדנציות שלו בראשות הממשלה. מאז קלינטון, עבור באובמה וכלה בביידן. ואל מול כוחות אלה הצליח נתניהו להוביל את מדינת ישראל לשגשוג כלכלי ולעמדה כוח מדינית בינלאומית.
ובאשר לצ'רצ'יל ונתניהו, שהיו נתונים למסע דמוניזציה של השמאל כנגדם, אפשר להזכיר מה שאמר צ'רצ'יל על הקומוניזם לפני יותר ממאה שנה: "לא אתן לבבונים להביס אותי".
