לכל אדם יש פרהיסטוריה אישית. כל מה שקרה מרגע הלידה, או אולי כמה שנים אחר כך כשהזיכרונות כבר נרשמים בספר דברי הימים של הנפש, שייך להיסטוריה המתועדת, הנחוות בגוף ראשון. מה שלפני – שייך לפרה־היסטוריה האישית. הנגישות לשם חלקית, לפעמים מוארת מחדש מתוך השוואה אנכרוניסטית לאירועי העכשיו.
נולדתי כשנתיים אחרי שסבא נפטר בגיל 47, לאם צעירה שהתייתמה עוד לפני שנישאה ולאב שהכיר את חותנו רק מרחוק, כדמות ציבורית. נקראתי על שמו וגדלתי כילד בקיבוץ שלו, ליד סבתא שמיאנה להינחם, בסביבה שכנראה המשיכה לחוות את החלל שהותיר. אבל בשבילי הוא היה פרה־היסטוריה. חבריו לדרך ולחיים היו "זקנים" – סבים וסבתות בגילאי החמישים ומשהו – שנדמו לי כחלק מעולם של "פעם", עולם עם ניחוח חלוצי ורחוק.
בכיתה ט' התחלתי ללמוד בנתיב מאיר. למדנו מסכת גיטין, ואבא נתן לי את הגמרא של סבא, עם ההערות בכתב ידו הרהוט, והגיע ללמוד איתי פעם בשבוע בסדר ערב. בעזרת אבא, ההערות הקימו לתחייה את תלמיד החכמים שסבא היה. רבות מהן הצביעו על חילופי נוסח בכתבי היד, אחרות כללו הפניה לספרי ראשונים ואחרונים. לא פעם ההערה נחתמה בסימן קריאה לציון קושיה טובה שיש עוד מה לעיין בה. את כתב היד למדתי להכיר אחר כך בהזדמנויות אחרות – ברשימות מקורות והערות לשיעורים שסבא העביר, ובהמשך בחבילת מכתבים שכתב לסבתא בתחילת הקשר שלהם והיא מסרה לי למשמרת.
מה שהיה בשבילי פרה־היסטוריה הלך וקיבל חיים דרך הדפים המצהיבים, הלך ותפס נוכחות מודעת יותר ויותר בחיי. הביטוי "המנוח ואני" לועג להתבוננות נרקסיסטית על אנשים שנפטרו דרך נקודת המבט הצרה של הדובר. לצד זה, אולי הדבר החשוב ביותר בזיכרון הוא הנוכחות החיה של הנפטר אצל אחרים. אני מקווה שהעמידה מול דמות דיוקנו של סבא ותשומת הלב לנוכחות שלו אצלי תתרום לזיכרון החי שלו.
סבא ידידיה, אפרים ידידיה כהן, נולד בארץ למשפחת קרליבך היקית בשנת 1936. הוא היה חניך בשבט "איתנים" בבני עקיבא, מבני החבורה שהקימה את גרעין גחל"ת ושאפה להגביר את לימוד התורה בציונות הדתית בכלל ובתנועה בפרט. יחד עם סבתא רחל, הוא הגיע לקיבוץ בני־דרום. משזה הפך למושב שיתופי עבר לקיבוץ סעד, מתוך אמונה יוקדת בחזון הקיבוצי השוויוני.
סבא היה ה"לא רב" של הקיבוץ – תלמיד חכם, קורא בתורה, עונה לשאלות הלכתיות ומעביר שיעורים, אבל חבר מן המניין ולא עוסק ברבנות. הוא אכן מילא, מעבר לעבודתו כמחנך, שורה של תפקידים ציבוריים – עורך כתב העת "זרעים", שליח בני עקיבא בארגנטינה, מזכ"ל התנועה, ומייסדה וראשה של ישיבת הקיבוץ הדתי בעין־צורים. לצד אלה הוא השלים דוקטורט במשפט עברי וכתב מאמרים רבים, אקדמאיים ופובליציסטיים.
בית מדרש שדה
סבא אהב תורה. הוא למד תורה בעולם הישיבות הקלאסי בישיבת כפר־חסידים, והיה שותף בהקמת עולם התורה הציוני־דתי – כאחד מראשוני התלמידים בישיבת כרם ביבנה ובייסוד ישיבת הקיבוץ הדתי בעין־צורים.
כשהבנים שלו – הדודים שלי – הגיעו לגיל תיכון, הוא התעקש שילמדו בישיבות תיכוניות ולא בתיכון הקיבוצי, כדי שיעסקו בתורה. הקיבוץ אישר זאת, באופן חריג בימים ההם, עבור הבן הבכור יוסף. כשאליצור הבן הצעיר יותר הגיע לתיכון, ישיבת הקיבוץ הדתי כבר קמה אז בעלומים, והקיבוץ הציע הסדר: הבנים ילמדו בתיכון ביבנה אבל ישלימו סדרי לימוד תורה בישיבה.
גם את הבנות חינך לאהבת תורה וללימודה. בעולם של ערב מהפכת לימוד התורה לנשים בציונות הדתית, היה ברור בחינוך הקיבוצי שגם הבנות שותפות בלימוד גמרא והלכה. אמי נועה ואחיותיה ברוריה, נורית ורקפת גדלו בתודעה שהעיסוק בתורה הוא מרכז החיים. "לולא תורתך שעשועיי אז אבדתי בעוניי".
לימוד התורה של סבא נמשך מגבולות עולם הישיבות גם אל העולם האקדמי שהיה לו בית שני בלימוד התורה. בשנים האחרונות, דרך לימוד השיעורים שלו, אני מקבל הצצה ללימוד שיש בו חתירה לאמת ללא פחד, לימוד שמאמין בתורה המאירה ומתקנת את המציאות.
את הדוקטורט כתב על תקנות חכמים ביחסי ממון בין בני זוג, מתוך רצון ליצור בסיס תורני למערכת המשפט המתחדשת במדינת ישראל וכשילוב בין העיון הישיבתי, החותר ליצירה למדנית של מערכת מושגים משפטית, ובין הלימוד האקדמי, המבקש לעמוד על הנוסח, הרקע ההיסטורי והצורה הספרותית.
הסקרנות של סבא באה לידי ביטוי באופן העמוק ביותר בלימוד התורה, אבל לא רק שם. אחד האוצרות שנותרו לנו לזיכרון ממנו הוא אוסף עצום של שקופיות שצילם, טרם הצילום בפילם. הצילום חושף את העניין שלו בעולם, בטבע, באנשים. המכתבים שכתב לסבתא מעידים, כמו שמעידים גם חבריו, על ההנאה ששאב מהצגה, מקונצרט או ממשחק שחמט.
אהבת החיים, לצד אהבת התורה, השתלבה באידיאולוגיה הנוקשה של "תורה ועבודה". הערך שיש לחיים החומריים היה מבחינתו גם ציווי – הוא התמסר לעבודת הכפיים בקיבוץ, וטען בלהט בעד השיתוף הכלכלי הנובע מהשוויון בין בני אדם ומאפשר מימוש מלא של מצוות הצדקה.
להחיות את הפרה־היסטוריה
בכלל, אצל סבא אהבה טמנה בחובה מחויבות, שהייתה לעיתים קפדנית למדי. לימוד התורה נשען על דיוק. כך גם הקריאה בתורה בשבתות, במניין המוקדם שסבא ייסד בקיבוץ, ובו למדתי בהיותי ילד להיות שותף בתפילה ובקריאת התורה לעיני חברי הקיבוץ הוותיקים שהחזיקו את המניין שנים אחר כך. רק כיום אני מבין את הגעגוע לסבא ואת החמלה שהיו טמונים במבטיהם.
סבא האמין שלהלכה יש מנגנונים פנימיים המאפשרים התאמה למציאות המשתנה, ולצד זאת דרש מעצמו ומסביבתו נאמנות לה ללא פשרות. כשנקבעה מסיבת סיום התיכון של אמי ואחותה התאומה בתשעת הימים, על בסיס הצעת המנהל לערוך סיום מסכת שיאפשר את החגיגות, סבא החרים את האירוע. לימים למדתי להכיר את המנהל, יוסק'ה אחיטוב, סבהּ של אשתי, ולהעריך את יכולתם לנהל מחלוקת תקיפה בשותפות עמוקה של אהבת תורה, יראת שמיים ואהבת אדם.
התובענות והתקיפות האידיאולוגית לא באו על חשבון החום והמשפחתיות. האהבה לסבתא הייתה מלאה עדינות ורגישות. אפשר ממש לקרוא בין שורות המכתבים לסבתא איך הקשר הזוגי פיתח באישיותו של סבא עוד קומה – של הקשבה, הכלה, ויתור על העצמי. גם הילדים שלו מספרים על בית מלא אהבה, שכאמור, אצל סבא היא הייתה מלווה במחויבות ובמסירות.
כעת, ארבעים שנה אחרי שנפטר, סבא שייך באמת לעולם הולך ונעלם, ולא רק בשבילי. יום הזיכרון הפרטי והמשפחתי של סבא, שמתקיים מדי שנה בקיבוץ סעד, הוא הזדמנות לחזור לשורשים האישיים, להפוך את הפרה־היסטוריה להיסטוריה חקוקה ומתועדת, ואת ההיסטוריה לסיפור שחי בנו.
השנה, מול השבר הגדול של מדינת ישראל בכלל ויישובי מערב הנגב בפרט, התחושה היא שיש צורך – גם ברמה הציבורית הרחבה יותר – לשוב אל הרוח של סבא, יחד עם מוריו, חבריו ותלמידיו, ולשאוב ממנה קריאת כיוון לצמיחה מחדש.
הדבקות האידיאולוגית בחיים הקיבוציים, והתובענות והקפדנות בכלל, מפנות מקום לעולם רך יותר. יש לזה מחירים, ולפעמים מתעורר געגוע לאותה בהירות נוקבת ואפשר לשמוע את הביקורת שלו. האם לא שקענו מדי בנוחות בורגנית? האם אש התורה והעבודה בוערת מספיק בלבבות שלנו? ולצד זאת, התמסרותו של סבא לתורה, הסקרנות ואהבת החיים, בקשת האמת והמשפחתיות העמוקה – כל אלה מאירים את חיינו גם היום.
"תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". התורה עוברת אלינו בירושה מהדורות שלפנינו, אבל דורשת מאיתנו השקעה ובירור, עד שדורשים חז"ל – "אל תקרי מורשה, אלא מאורסה". כנס סעד, שתוצריו יופצו בקרוב בעזרת ה', מבקש לקחת את הירושה ולתת לה חיים חדשים, של ברית ובחירה, היום. אני מקווה ומתפלל שהקשר לדמותו של סבא ולמשנה הציבורית שלו, יעמיק את שורשינו וייתן לנו כוח לצמוח ולתת פירות חדשים.
הרב ידידיה לאו הוא רב היישוב אלון ונכדו של ידידיה כהן
