המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה התכנסו ב־1919 בארמון ורסאי בצרפת כדי לקבוע את תנאי הסכם הכניעה מול המדינות המפסידות. הזעם על המפסידות, ובמיוחד כלפי גרמניה, היה עצום ומוצדק. הגרמנים הרשו לעצמם להשתמש באופן שיטתי, לראשונה בתולדות המלחמות, בגזים רעילים. מלחמות ההתשה בין הצדדים גבו מיליוני הרוגים, והכלכלה הייתה במצב נורא.
היה אז הגיוני מאוד שהמנצחות יכתיבו לגרמניה תנאי כניעה משפילים: ויתור על חלק מאדמתה ועל רוב כוחה הצבאי, וגם תשלום קנס שנתי גבוה במיוחד למדינות המנצחות. שביעות רצון כללית אפיינה את נציגי המנצחות. אבל איש אחד, הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס, קלקל את השמחה. קיינס הזהיר את חבריו שהשפלת הגרמנים, מוצדקת ככל שתהיה, עלולה לגרום לבומרנג מסוכן.
ואכן, פחות מ־14 שנים מתום הוועידה עלה אדולף היטלר לשלטון בגרמניה. מצמרר לחשוב כמה חיים בכלל, וחיים יהודיים בפרט, היו יכולים להינצל אילו הקשיבו המנצחים לקיינס. אגב, כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה המנצחים כבר הפיקו את הלקח. במקום השפלת המפסידים, הם יצרו את תוכנית מרשל, שהזרימה לאירופה המערבית – כולל למערב גרמניה המובסת – מיליארדי דולרים.
הסיפור הזה מובא לא כדי להשוות, חלילה, בין גורם עכשווי כלשהו לגרמניה הנאצית, אלא רק כדי להמחיש את כוחה של התנועה החשובה ביותר בתולדות האנושות: תנועת המטוטלת. כמעט כל המשברים והטרגדיות הגדולות בהיסטוריה קרו כי מנצחים כלשהם – שליטים או אליטות – היו זחוחים מכדי להבין שאם יפגעו אנושות בזולת או בערכים החשובים לו, הם ימיטו על עצמם ועל סביבתם תגובת בומרנג הרת אסון.
הכלל הזה הומחש השבוע במראות הפריצה למחנות שדה־תימן ובית־ליד. האינסטינקט הדמוקרטי הטבעי הוא כמובן "להיכנס" באספסוף פורע החוק, לדרוש ענישה חמורה כלפי מי שהשתתף באירוע ולבקר בחריפות את המנהיגים הפוליטיים שנתנו לכך גיבוי ועידוד. כל זה נכון. התפרצות של אספסוף היא תמיד מסוכנת, ותמיד עלולה ליצור אנרכיה שתהיה חמורה יותר מכל בעיה שהיא באה לתקן.
מי שרוצה ללמוד מן ההיסטוריה, מי שרוצה לא רק להגיב על מה שכבר קרה אלא לחשוב ברצינות איך מונעים התפרצויות נוספות, אולי קשות יותר – צריך להציג חשיבה ארוכת טווח על התהליכים שהביאו להתפרצות.
כבר כמה עשורים מחנה פוליטי וציבורי רחב מעלה טענות קשות כלפי מערכת המשפט. יש בהן טענות על שינויים בשיטה המשפטית, כגון הרחבה של זכות העמידה שהפכה את בית המשפט למעצב מדיניות ציבורית, דוקטרינת הפרשנות התכליתית שאִפשרה לשופטים לפרש כרצונם את כוונת המחוקק, ועוד. לצד זאת יש טענות על תוכן הפסיקות, בעיקר בשני תחומים: פגיעה בביטחון (הגבלות של בג"ץ על אפשרויות הלחימה) ופגיעה בזהות היהודית של המדינה (פסיקות לסגירת מתקן "חולות", או פסיקות שאיימו לפגוע באפשרות להקים יישוב קהילתי יהודי).
הטענות האלה לא היו רק נחלתם של גורמי ימין. רובן נתמכו בידי משפטנים דגולים בישראל (משה לנדוי, רות גביזון, יואב דותן) ובחו"ל (פרופ' ריצ'רד פוזנר).
אבל המערכת המשפטית נותרה זחוחה, וסירבה לקבל ולו אחת מן הטענות. כולן הוגדרו על ידה כ"סכנה לדמוקרטיה". הבומרנג הראשון היה המהפכה המשפטית הגורפת והמסוכנת שהציגו יריב לוין ושמחה רוטמן בתחילת כהונת הממשלה הנוכחית. הבומרנג השני, המסוכן אפילו יותר, אירע השבוע, עם ההתפרצות האנרכיסטית מול שוטרי המשטרה הצבאית בשדה־תימן ובית־ליד.
אכן, ההתפרצות הייתה מסוכנת ופסולה, בוודאי בנוגע לחקירה של חשדות מזעזעים לאינוס ומעשי סדום במחבלים. אבל זה טיבן של תופעות בומרנג, שהן מתפרצות לאו דווקא במקומות ההגיוניים והראויים. התגובה המיידית, קצרת הטווח, אכן צריכה להיות העמדה לדין והענשה של המתפרעים. אבל התגובה החשובה יותר, ארוכת הטווח, צריכה להיות יציאת מערכת המשפט מזחיחותה. עליה לקדם רפורמה משפטית מאוזנת, שתביא בחשבון גם את האמת שיש בטענות המבקרים. אם זה לא יקרה, ההתפרצויות הבאות עלולות להיות מסוכנות הרבה יותר.
