הדיון שנערך הבוקר (א') בבג"ץ היה חריג מבחינות רבות. הדיון עסק בעתירה שהגישה הרשות הפלסטינית נגד שני תיקוני חקיקה, שנועדו לאפשר לנפגעי הטרור הפלסטיני לקבל פיצויים כבדים ללא הוכחת נזק מהרשות הפלסטינית. בנוסף קבע המחוקק כי את סכום הפיצוי תקזז המדינה מתוך כספי המיסים של הרשות שאותם היא גובה ואשר הוקפאו עקב תמיכתה בטרור (בהתאם לחוק ההקפאה שחוקק בשנת 2018).
מהרגע הראשון של הדיון הבהירו השופטים לעורכת הדין של הרשות הפלסטינית שהעתירה לביטול שני החוקים הללו נעדרת כל עילה. "התקשיתי להבין את העתירה", פתח ראש ההרכב השופט יצחק עמית את הדיון, וציין כי הוא מתעלם לרגע מטענות הסף הטובות שיש נגד העתירה, ומבקש לשאול על העתירה עצמה, "יכול להיות שהחוק היה צריך להיות מנוסח יותר טוב, אבל זו לא עילה לפסול חוק. אם במדינות הים יש סנקציות על מממני טרור מה הסיבה שבגללה מדינת ישראל לא יכולה להטיל סנקציות על מתגמלי טרור?".
עורכת הדין סאוסן זהר ניסתה שוב ושוב לענות לשאלות השופטים, אך אלו הקשו עוד ועוד, והתקשו למצוא בדבריה תשובות משכנעות לשאלותיהם. רגע מוזר מאוד התרחש בדיוק, כאשר לקראת סוף הדיון יצא השופט עמית מעמדת השופט השואל, והפך כמעט לסנגור של החוק. לאחר שעו"ד סאוסן טענה כי לחוק ישנו אפקט מצנן פנה אליה השופט עמית ואמר, "כנסת ישראל מאוד תשמח אם לחוק הזה יהיה אפקט מצנן (שימנע ממנה להמשיך לתגמל מחבלים – ש"פ), זו בדיוק המטרה של החוק". הנוכחים באולם, ובהם רבים מבני משפחות נפגעי הטרור שהגיעו למקום על מנת למחות על עצם קיומו, מחאו כפיים לשופט עמית, דבר שהיה לצנינים בעיניו.
מהומה בבית המשפט העליון בסיום הדיון בעתירת הרשות הפלסטינית. צעקות באולם, נפגעי טרור שהגיעו לדיון קראו קריאות נזעמות לעבר השופט עמית, והשופטים עזבו את האולם pic.twitter.com/EQIbtFNjNx
— shlomo pyuterkovsky (@shlomopyuter) August 4, 2024
אולם, המהומה הגדולה החלה מיד בסיום הדיון. השופטים ניסו לסיים את האירוע ולעבור לתיק הבא, אך באולם פרצה תוך שניה מהומה עזה. אחד מהאבות השכולים נעמד בפני השופטים, וביקש להשמיע את מחאתו על עצם קיומו של הדיון. הורים שכולים נוספים מקרה נפגעי הטרור פרצו אף הם בזעקות רמות כלפי השופטים וכלפי נציגי הרשות הפלסטינית שהגיעו לדיון. השופטים מצדם פשוט עזבו את האולם, בלי להאזין עוד רגע לזעקותיהם של ההורים. "לבת שלי אין זכות עמידה", קראה אחת מהאמהות שבתה נרצחה בפיגוע. גם לבני משפחות חטופים, שבניהם עוד מוחזקים בעזה חיים או מתים, היה ייצוג משמעותי בין המוחים והזועקים בכאב. הצעקות בתוך האולם נמשכו דקות ארוכות, וגם כאשר המוחים, בני משפחות שכולות של נפגעי טרור ואנשי ימין רבים, יצאו מהאולם, המהומה נמשכה במבואה של בית המשפט עוד זמן ארוך. בני המשפחות זעקו את מחאתם מקירות לבם, על אף שהשופטים כבר מזמן לא היו בתוך האולם, וגם אחרי שכבר היו במבואה.
המחאה (המוצדקת, חשוב לומר) על עצם פתחון הפה לרשות הפלסטינית בפני בג"ץ מסבירה חלק מהעניין, אבל לא את כולו. בהחלט ישנו משהו בלתי נסבל במציאות הזו, שבה הרשות, שידיה מגואלות בדם הנרצחים מתוקף התגמולים שהיא מעניקה לרוצחים, מקבלת את האפשרות לעתור נגד החוק שמבקש למנוע ממנה את המשך תגמול הרוצחים. "ידיים לא נקיות", זה אנדרסטייטמנט של האנדרסטייטמנט כאשר מדברים על עתירה חצופה שכזו, שבג"ץ צריך היה לגלגל מכל המדרגות בלי בכלל לאפשר דיון קרקסי שכזה. הניסיון של השופטים לדון בעתירה לגופה ולדלג על משוכות טענות הסף נובע אולי ממניע חיובי מבחינתם, הניסיון להבהיר שמדובר בעתירה מופרכת ולא להיתלטת במה שעלול להיראות כפרוצדורה, אבל בסוף מביא לעיוות נורא: דיון בעתירה שלמעשה מבקשת מבית המשפט לאפשר לרש"פ להמשיך לתמוך בטרוריסטים. יש שרצים שאסור להם בכלל להיכנס לבית המשפט, בטח לא להיות נושא לדיון כאילו מלומד וענייני.
אבל זה כאמור רק חלק מהסיפור. החלק השני הוא הזעם המצטבר, וההבנה של האזרחים שיש משהו לא הגון בעצם הסיטואציה. לא יכול להיות שהשיח בין בית המשפט לבין אזרחי ישראל הוא כל כך חד צדדי. לא יתכן שהשופטים מדברים איתנו, עוסקים בשאלות הציבורים הכי כבדות על הפרק, ואנחנו לא יכולים להשיב להם, להגיד להם את אשר על לבנו. כל עוד בית המשפט היה רק בית משפט, לציבור באמת לא היה עניין רב במתרחש בין כתליו. אולם, ברגע שהוא הפך "דה פקטו" גם לבית העליון של הפרלמנט הישראלי, ודן בתוקף של חוקים אפילו בעתירות מופרכות כל כך שצריך היה לדחות על הסף, אז גם הציבור חש שהוא צריך לומר את דברו. לא יתכן שהשיחה הזו תהיה כל כך חד צדדית, ורחשי הלב הכי קשים לא יגיעו לאוזניהם של השופטים.
ואולי מן הראוי היה שהשופטים היו נשארים באולם, לפחות עוד דקה או שתיים, לשמוע. להבין את רחשי הלב של מי שמרגישים שהדמוקרטיה שלהם נחמסה בידי מוסד שהפך את עצמו לשליט כל יכול. זו גם הסיבה שעל אף שדבריו של השופט עמית, ראש ההרכב, היו מקובלים על הקהל באולם, ורבים מהם אפילו מחאו לו כפיים, הזעקה היתה לא פחות כואבת, ולא פחות סוערת. טוב יהיה אם השופטים יטו אליה בפעם הבאה את אוזניהם, ולא ימהרו להותיר את ההתמודדות לאנשי משמר בתי המשפט שנאלצים להיות שלא בטובתם כליא הברק של כל הרגשות הקשים והזעם המוצדק.
