בתזמון לא מוצלח, בעיצומה של חופשה זוגית, קיבלתי השבוע את ההודעה הרשמית על גיוסנו לסבב ב' של מילואים בצו 8. מסתמן שנגויס באמצע ספטמבר ונשתחרר ממש בסיום החגים, לאחר שמחת תורה. כך נשלים מעט יותר מחמישה חודשים וחצי של מילואים בשנה אחת.
נשמע לכם הרבה? משיחות עם חברים מילואימניקים מגדודים אחרים וחטיבות אחרות, נראה שמצבנו טוב יחסית – אם נתעלם לרגע מהשאלה מה יעשו המשפחות שלנו בלעדינו בחגי תשרי. כמה מחבריי הספיקו לשרת כ־200 ימי מילואים ויותר, והשנה עוד לא תמה.
יובל שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שחיילי מילואים רבים כל כך נדרשו לשרת תקופות כה ארוכות. זה קרה בשנה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ומאז לא אירע שוב. גם באירועים ביטחוניים קודמים הייתה לעיתים הכבדה מסוימת של נטל המילואים. ותיקי מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה והשנייה, ואפילו הדור שלי, ששירת במלחמת לבנון השנייה ובסדרת מבצעים בעזה לאחר ההתנתקות, זוכרים שנים רגועות יותר ופחות. אך שנה קרבית כמו השנה הזו לא זכורה לאיש.
בניגוד לשנת תשל"ד, זו כנראה לא גזירת גורל, אלא תוצאה של שרשרת החלטות בעייתיות שהביאו את מערך המילואים למצבו הנוכחי. על סוגיית גיוס החרדים כבר דובר, אך אי אפשר לתלות בה את כל המחדל. במדינת ישראל של 1973 חיו כ־3.3 מיליוני תושבים. בפרוץ המלחמה גייס צה"ל כ־290 אלף חיילי מילואים. כחלוף יובל, ולאחר שהאוכלוסייה במדינה גדלה בערך פי שלושה, המספר הכולל של חיילי המילואים שצה"ל הצליח לגייס בפרוץ המלחמה עמד על כ־330 אלף. גם אם נניח שמיצוי הפוטנציאל השתפר מאז, צבא המילואים של ישראל ללא ספק קטן בהרבה מהפוטנציאל המלא שלו.
זה לא קרה פתאום. כל מילואימניק ששירת בצה"ל בשני העשורים האחרונים מכיר את התופעה: הגדוד נסגר, לעיתים החטיבה נסגרת, וחלק מהחיילים נודדים לגדודים אחרים, לפעמים מרצון ולפעמים בכפייה. אך הרוב הדומם של החיילים פשוט משתחררים, מקבלים תעודת פטור ומסיימים את שירותם הצבאי לתמיד. חלק ניכר ממקבלי הפטור ממילא לא היו משרתים היום: הם עברו את גיל הפטור, או שהם זכאים לפטור מסיבות אחרות (רפואיות, מספר הילדים ועוד). ודאי שיש רבבות ממקבלי פטור שהיו יכולים לחלוק בנטל המילואים האדיר עם חבריי המילואימניקים ואיתי. במקרים רבים הם עצמם מעוניינים לבטל את הפטור ולחזור לשירות מילואים, אלא שצה"ל לא מצליח להתמודד עם האתגר ולהקים להם יחידות חדשות.
חלק מחיילי המילואים שחוזרים לסבב ג' מגוללים סיפורים קורעי לב. משפחות התרסקו, עסקים קרסו, שכירים איבדו את מקומות עבודתם. קבוצה שלמה בחברה הישראלית נושאת את המלחמה הזאת על גבה ולא יכולה עוד. הם ימשכו עוד חודש, חודשיים ושלושה, אולי גם ארבעה וחמישה. אך ביום מסוים מדינת ישראל תעמוד מול שוקת שבורה. מערכת הביטחון חייבת להתעורר ולמצוא עוד דרכים – מלבד גיוס החרדים – כדי להרחיב את צבא המילואים.
מרוב שוויון אין חיילים
פסיקת בג"ץ המתוקשרת מהחודש שעבר, שדרשה מצה"ל להתחיל בפעולות מעשיות לגיוס בני המגזר החרדי לשירות צבאי, הציבה בפני האחראים על הגיוס את השאלה הבאה: מה בעצם המטרה? לכאורה התשובה פשוטה: לגייס את בני המגזר החרדי. אולם כאשר מורידים את האתגר הזה למישור המעשי מתחוורת הבעיה: האם המטרה היא גיוס של כולם על סמך עיקרון השוויון, או הגדלת מספרם של המתגייסים בפועל? אלו שתי מטרות שונות בתכלית, ואולי אפילו מנוגדות.
בעבודת מטה שנעשתה בצה"ל ובמשרד הביטחון מאז חודש אפריל הסיקו מבצעיה שהדרך הנכונה לגייס חרדים היא לפנות תחילה לגיוסם של מי שתורתם אינה אומנותם, לפחות לא באופן מלא. בעזרת מידע שהתקבל מהביטוח לאומי ומגורמים נוספים הצליח צה"ל לגבש רשימות של בחורים בגיל גיוס שבמקום ללמוד תורה יצאו לשוק העבודה בלי לעבור תחילה בבקו"ם ולהתגייס. ההנחה הייתה שהם ממילא אינם חלק מעולם הישיבות, ולכן ייטו באחוזים גבוהים יותר לציית לצווי הגיוס.
האם ההערכה הזאת נכונה? מוקדם לדעת. ודאי שהיכולת לגייס חרדים בשיתוף פעולה מוגבל עם גורמים במגזר תלויה לחלוטין במיקוד מאמצי הגיוס דווקא בעובדים או בסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה. לכולם ברור ששיגור צווים לאברכים שלומדים בישיבות יניב מעט מאוד תוצאות, ויביא לפיצוץ מוחלט של הניסיונות לשיתוף פעולה עם הגורמים המתונים במגזר.
אך מתברר ששיקולים מעשיים לחוד ושיקולים משפטיים לחוד. המשנה ליועצת המשפטית לממשלה ד"ר גיל לימון כתב ליועץ המשפטי של משרד הביטחון, עו"ד איתי אופיר, ש"גיוס בני הישיבות צריך להיעשות באופן שוויוני, תוך הרחבה שוויונית של מעגלי הגיוס בקרב החברה החרדית לאורך שנת הגיוס. לא ניתן לאפשר מצב שבו, על דרך הכלל, ניתנת עדיפות לגיוסם של בני הציבור החרדי… שהם עובדים או לומדים במוסדות להשכלה גבוהה". כלומר, בצה"ל מעדיפים אולי לגייס את מי שעובדים או לומדים באקדמיה, אבל בשם השוויון יש לשלוח צווי גיוס גם לתלמידי פוניבז', חברון, מיר וקול תורה. בשלב ביניים, ורק ברבעון הנוכחי, ניאות לימון להסכים שצה"ל ישתתמש באמות המידה שגובשו, אך בסיום המכתב הבהיר שיש לגבש בהקדם אמות מידה חדשות ושוויוניות, שלא יעניקו יתרון לתלמידי הישיבות.
ערך השוויון הוא הבסיס לפסקי הדין שמאלצים את צה"ל להתחיל לפעול לגיוס בני המגזר החרדי. אולם השאלה היא שוויון בין מי למי, ומה הדרך הטובה ביותר להגביר אותו. נניח לרגע שבצה"ל צודקים, ופנייה לאוכלוסייה של צעירים עובדים אכן תניב יותר מתגייסים חרדים, כך שהמגזר החרדי יישא בנטל הביטחוני יותר מבעבר. האם זה חשוב פחות מלנסות לחלק את הנטל במידה שווה במגזר החרדי עצמו? הרי גם במגזרים אחרים השוויון אינו מלא, ובוודאי שלא לאורך כל תקופת השירות בסדיר ובמילואים. יש מי ששירתו בסדיר ביחידה קרבית ומשרתים במילואים מאז ועד לגיל הפטור, ורבים אחרים שירתו ביחידה עורפית, חזרו הביתה למיטה החמה ולאמא, ומאז השחרור כבר שכחו מזמן כיצד נראים מדי הזית. האם דאגה לגיוס יעיל, שיניב מגויסים רבים שיקלו במעט את הנטל על חיילי המילואים, לא חשובה יותר מהדאגה לשוויון בין תלמיד ישיבת עטרת ישראל ובין סטודנט חרדי למשפטים או להנדסה?
בכלל, האם השוויון הוא הבעיה הגדולה שניצבת על השולחן של קברניטי צה"ל? היועצת המשפטית גלי בהרב־מיארה ואנשיה חוזרים בחודשים האחרונים פעם אחר פעם על הקביעה שהמלחמה שינתה את המצב מן היסוד: צה"ל צריך עוד הרבה מאוד חיילים, ומהר ככל האפשר. כל מי שמשרת במילואים, ומי שבסביבתו הקרובה יש משרתי מילואים, מודע לכך היטב.
אז האם דווקא כעת צה"ל צריך להקפיד על שיגור שוויוני של צווי גיוס, או שמא יש לשאול כיצד לגייס כמה שיותר צעירים חרדים שלא תכננו להתגייס בעבר? השאיפה לשוויון מוחלט לא תושג ממילא. מדוע בעיצומם של הימים המורכבים הללו עלינו להקשות עוד יותר על מאמציו הכנים של צה"ל להגדיל ככל האפשר – ובהידברות – את בסיס הגיוס של בני המגזר החרדי לצה"ל? למשפטנים פתרונים.
