אתמול (א') קרה משהו היסטורי באולימפיאדה. המשחקים האולימפיים, כידוע, מלאים בתחרויות רבות בעשרות ענפי ספורט שונים, הכוללים מקצים ושלבים רבים כל אחד. אך ישנה תחרות אחת, ומקצה אחד באופן ספציפי, שמאפילים על כל השאר והפכו למעין הסמל של האולימפיאדה: גמר ריצת ה-100 מטרים.
באופן היסטורי, מדובר בתחרות הפופולרית והנצפית ביותר באולימפיאדה, ויש לכך סיבות רבות: זו התחרות הקצרה ביותר (תקנו אותי אם אני טועה), אשר על כן היא אורכת כ-10 שניות בלבד מרגע ההזנקה ועד לחציית קו הסיום (דבר אשר מעלה את הרייטינג באופן דרמטי, כי מי ישב עכשיו במשך יותר משעתיים ברצף לצפות במרתון?), היא מתרחשת באיצטדיון האולימפי של המדינה המארחת – הבימה המרכזית של כל אולימפיאדה, וסיבות רבות נוספות. אך אחת עומדת מעל כולן: מדובר בתחרות שקובעת מיהו האדם המהיר ביותר בעולם.
נכון, כל תחרות באולימפיאדה קובעת מיהו הספורטאי הטוב ביותר באותו תחום, אך חשוב לזכור כי רוב רובם של התחרויות מחולקות לקטגוריות שונות. בשחייה לדוגמה ישנם סגנונות שונים, כך שלא כל שחיין שזוכה במדליית זהב אולימפית נחשב בהכרח לשחיין המהיר ביותר (מייקל פלפס לדוגמה, שנחשב על פי רוב לשחיין הגדול בהיסטוריה, היה מומחה לפרפר – אך לא לחתירה – סגנון השחייה המהיר ביותר). גם בג'ודו, לדוגמה, ישנן קטגוריות משקל שונות, כך שלא כל אלוף אולימפי נחשב בהכרח לג'ודאי הטוב ביותר (למעט טדי רינר הצרפתי, שזכה במדליית זהב זו האולימפיאדה הרביעית ברציפות וקיבע את מעמדו כג'ודאי הגדול בכל הזמנים).
גם ענפים אולימפיים שאינם מחולקים לקטגוריות או מקצים שונים, והמנצח בהם נחשב לגדול בתחומו, אינם זוכים לאותה הילה. לדוגמה, זוכה מדליית הזהב בפינג פונג אולי ייחשב לשחקן טניס השולחן הטוב בעולם, או לשייט הטוב בעולם אם מדובר בשייט – אך תואר שכזה אינו דומה במשמעותו לתואר "האדם המהיר ביותר". כי זה לא רק הישג ספורטיבי היסטורי, זה משהו היסטורי בנוגע לאדם עצמו.
כמובן, גם תחרויות הריצה עצמן מחולקות למקצים ואורכים שונים, שלכל אחד מהם יוקרה ופופלריות משלו. אך אלוף ריצת ה-800 מטר, לדוגמה, לא ייחשב ל"אצן המהיר ביותר בעולם" אלא רק לאצן המהיר ביותר במקצה שבו השתתף. וזה נכון לכל תחרות ריצה אחרת – מהריצות הארוכות, דרך המשוכות ועד מקצי השליחים. כל המנצחים בהם יהיו כמובן אלופים אולימפיים ויזכו בצדק בתהילה עולמית, אבל אף אחד מהם לא יוכל לטעון שהוא "האדם המהיר בעולם". רק הספרינט – הלא היא ריצת ה-100 מטרים – מעניקה למנצח את התואר הזה.
זו הסיבה שיוסיין בולט נחשב לא רק לאצן הגדול בהיסטוריה (שזה מובן מאליו) אלא גם לאחד הספורטאים הגדולים בכל הזמנים – הג'מייקני הוא האדם המתועד המהיר אי פעם, וזה משהו שאף אלוף אולימפי אחר – בכל ענף שהוא – לא יכול לטעון.
גמר ה-100 מטר בפריז
כתוצאה מכך, ההייפ העצום סביב גמר ריצת ה-100 לגברים באולימפיאדת פריז שהתקיים אתמול, לא היה לחינם. נכון, אף אחד מהאצנים של הדור הנוכחי אינו יוסיין בולט ושיא העולם (9.58) והשיא האולימפי (9.63) שלו אינם בסכנה כבר שנים רבות. אך אחד מהם, נואה ליילס האמריקני, גורף תשומת לב תקשורתית כמעט באותה מידה של האצן הגדול בכל הזמנים. אלוף העולם לשנת 2023 לא חושש להתגאות ביכולותיו, מדבר דרך קבע בביטחון עצמי רב אל המצלמות ואוהב שהפוקוס עליו. אמש הוא גם נכנס לאיצטדיון בריצה ושאגות, לקול תשואות הקהל.
בנוסף לליילס בן ה-27 היו אצנים נהדרים נוספים שפקדו את גמר ה-100 מטרים, שאיימו גם הם לנצח בתחרות ולזכות במדליית הזהב – האלוף האולימפי מטוקיו מרסל ג'ייקובס האיטלקי, קישיין תומפסון ואובליק סוויל הג'מייקנים, פרד קרלי וקני בדנרק האמריקנים, אקאני סימבינה הדרום אפריקני ולטסיל טבוגו הבוצואני. ליילס הגיע למשחקים האולימפיים כפייבוריט לניצחון, אם כי לא פייבוריט גדול, כאשר חלק מן הרצים האחרים הציגו זמנים נהדרים במהלך השנה, ובסבבים שלפני הגמר אף רצו מהר ממנו. למרות זאת, ליילס היה בטוח בניצחונו בגמר ולא פחד לחזור על כך בקול ובביטחון.
אך תחילת המירוץ דווקא הייתה הפוכה מה"תוכנית" שלו. בהישמע יריית ההזנקה, ליילס היה האיטי מבין השמונה להגיב. תומפסון הג'מייקני פתח את הריצה בצורה הטובה ביותר והוביל לכל אורכה, כאשר קרלי ובדנרק שלשמאלו נושפים בעורפו. ליילס, לעומת זאת, שאחרי 30 מטרים היה במקום השישי בלבד, נראה מחוץ לתמונת המדליות – שלא לדבר על זהב.
אך אז קרה דבר מיוחד ויוצא דופן. הכוכב האמריקני, שהחוזקה העיקרית שלו היא הגעה למהירות שיא גבוהה, פתח מבערים והחל לצמצם את הפער. גם הרצים האחרים, דוגמת ג'ייקובס וסימבינה, הגבירו מהירות והחלו לנגוס בהובלה של תומפסון. שורת האצנים החלה "להתיישר" כאשר נותרו מטרים מועטים בלבד עד קו הסיום וליילס, ששניות בודדות לפני כן נראה היה כי שחצנותו תעלה לו בתואר, פתאום נראה כמי שמסוגל לתת קאמבק היסטורי.
ואז התרחש דבר שטרם נראה כמותו מעל הבימה האולמפית – בוודאי בגמר ה-100 מטרים – לא פחות מחמישה רצים חצו את קו הסיום במה שנראה כאותו הזמן. אי אפשר היה לדעת בזמן אמת מי ניצח ונדרש "פוטו פיניש" – שגם איתו עדיין לא היה ברור מה בדיוק קרה.
בניגוד לכמעט כל אולימפיאדה בעבר, אף אחד מהרצים לא חגג בסיום, מהסיבה הפשוטה שלאף אחד מהם לא היה מושג באיזה מקום הוא סיים. תומפסון, שהוביל לאורך כל המסלול, חשש שמא הוא שמט את היתרון במטרים האחרונים וליילס, שהתגבר על התחלה לא טובה באמצעות סיום אדיר – לא ידע אם זה הספיק לו או לא.
השניים הניחו את ידיהם אחד על כתפי השני ויחד עם שאר הרצים המתנשפים הביטו מעלה אל עבר המסכים באיצטדיון שיכריעו את גורל הגמר הצמוד בכל הזמנים, כאשר לכולם היה ברור שההתמודדות תוכרע על מאיות השנייה – אם לא מעבר לכך.
כעבור שניות ספורות, שנדמו כנצח לא רק לרצים אלא גם לצופים בבית, הכרוז הכריז: נואה ליילס הוא המנצח! רגעים בודדים נוספים לאחר מכן הופיעו על הלוח התוצאות המלאות, ולראשונה בתולדות האולימפיאדה, שני הרצים הראשונים – ליילס ותומפסון – סיימו עם אותו הזמן בדיוק: 7.79.
אז למה בכל זאת ליילס ניצח? כי מסתבר שהשניים לא סיימו עם אותו הזמן בדיוק. פלאי הטכנולוגיה המודרנית באיצטדיון קבעו כי האמריקני חצה את קו הסיום 5 אלפיות השנייה לפני יריבו הג'מייקני. 5 אלפיות. לא היה כדבר הזה.
נתון נוסף שהפך את הגמר הזה להיסטורי, הוא שמדובר בריצה האולימפית הראשונה אי פעם שבה כל הרצים ירדו מתחת ל-10 השניות. למעשה, בין ליילס שסיים ראשון לבין סוויל שדרך לא טוב על הרגל לקראת הסוף וסיים אחרון – עמדו 12 מאיות השנייה בלבד (חסר תקדים לחלוטין), מה שהפך את הגמר הזה לא רק לדרמטי ביותר, אלא גם לאחד האיכותיים ביותר אי פעם (כנראה שבמקום השני אחרי גמר 2012 ההיסטורי).
אמנם לא נשבר כאן שיא אולימפי והמנצח היה רחוק יותר מ-2 עשיריות שנייה שלמות משיא העולם של יוסיין בולט (2 עשיריות זה הרבה מאוד זמן, הא?), אבל קיבלנו את הסיום הדרמטי ביותר לתחרות האולימפית היוקרתית ביותר, מעל הבימה הגדולה ביותר – שבסיומה בחור אמריקני אחד מכריז בגאון: אני האדם המהיר ביותר. וסוף סוף גם אלוף אולימפי.
