בפעם המי יודע כמה הסתיים אתמול (ב') יום הדיונים בכנסת ללא הצבעה על התיקון ל"חוק שירותי הדת היהודיים", המכונה גם "חוק הרבנים המרוכך", זאת על אף שההצבעה על החוק הזה היתה אחת הסיבות המרכזיות לכינוסה של הכנסת בפגרה ליום דיונים מיוחד.
מי שהכשילה את האפשרות להעביר את החוק שאותו יזמה סיעת ש"ס היא סיעת עוצמה יהודית, שעומדת בהחלטתה להתנגד לחוק כל עוד לא יוכנס השר איתמר בן גביר לפורום קבלת ההחלטות הביטחוני המצומצם, ויהפוך לשותף פעיל בניהול המלחמה. בש"ס דאגו בתמורה לוודא שאף אחד מהחוקים שיזמה סיעת עוצמה יהודית לא יעלה להצבעה בכנסת ביום הזה. וכך מי שהיה נדמה לו לרגע שהמשבר הקואליציוני הסתיים קיבל הצצה לכך שהמשבר חי, בועט, וממשיך לאיים איום ממשי על שלמותה של הקואליציה.
1. אפשר לתת הסברים מלומדים שונים לרקע הנוכחי לעימות בין ש"ס לעוצמה יהודית ובין דרעי לבן גביר. מהצד של ש"ס ניתן לדבר על התסכול הגובר והולך מהיעדר הישגים בממשלת ה"ימין על מלא". בסוגיית הגיוס המצב של המגזר החרדי הוא מנקודת מבטו הגרוע ביותר מאז קום המדינה. רשת החינוך של ש"ס בני יוסף (לשעבר 'מעיין החינוך התורני') נמצאת יחד עם אחותה הבוגרת האשכנזית 'החינוך העצמאי' בסכנה קיומית עקב הצעדים בהם נקט החשב הכללי באוצר. מינויי הרבנים תקועים, תקציבים שהובטחו לא מגיעים, ובאופן כללי בש"ס מתוסכלים מאוד מהסיטואציה.
בן גביר מצידו מרגיש שמגיע לו לשחק במגרש של הגדולים לנוכח כוחו הפוליטי, אבל נתניהו ממשיך להתייחס אליו כאל ילד קטן. על אף שהוא עומד בראש סיעה עם 7 חברי כנסת ראש הממשלה מסרב לתת לו להשפיע על התנהלות המלחמה, ומקבל החלטות הרות גורל מאחורי גבו. ברקע הדם הרע בין ש"ס לעוצמה יהודית עומדות גם הבחירות לרבנות הראשית. בש"ס מסתכלים על כהונת הרב הראשי הספרדי כעל אחוזה מפלגתית הרשומה על שמם בטאבו, בעוד בעוצמה יהודית מעוניינים להכתיר דווקא את הרב שמואל אליהו, אביו של השר מטעם המפלגה, עמיחי אליהו. הבחירות בינתיים תקועות להפליא, אבל ברקע הדברים המתיחות הזו נוכחת היטב.
2. אולם, כל הטעמים הללו הם רק הקצף שעל פני המים. הם נכונים ומשפיעים כשלעצמם, אך במקביל משקפים תהליכי עומק משמעותיים יותר ומבטאים את התחרות הבסיסית שבין שתי המפלגות, ש"ס ועוצמה יהודית, תחרות שמתבטאת הן בשדה הפוליטי אך לא פחות מכך בשדה הרעיוני. בבסיס ההתחרות הזו עומדת ההערכה המושכלת שהיום שאחרי נתניהו, ראש ממשלה נאשם בפלילים שיחגוג באוקטובר יום הולדת 75, כבר מעבר לפינה. על פי אותה הערכה, נתניהו הוא הדבק העיקרי שמחבר את חלקי הליכוד היום, וביום שאחריו תתחיל שקיעתו של הליכוד ממש כמו ששקעה רק לפני עשור וחצי מפלגת העבודה. הליכוד כבר התחיל להתפורר אחרי הפילוג בו והקמת "קדימה" בשנת 2006. בבחירות שלאחר מכן הליכוד זכה ל-12 מנדטים בלבד, ולולא מנהיגותו של נתניהו ספק רב אם כיום היה נותר ממנו יותר מאשר מה שנותר ממפלגת העבודה. ממילא, ביום שאחרי נתניהו עשוי בסבירות גבוהה גם הכח הפוליטי המרכזי בימין להיות מועתק מהליכוד למרכז חדש, ומי שמעוניינים לעמוד בראשו הם כמובן צמד היריבים, בן גביר ודרעי.
3. המחלוקת בין השניים איננה רק אישית, על אף שממד אישי לא נעדר ממנה. דרעי רואה בעיני רוחו ימין מרכזי, פרגמטי מאוד מבחינה מדינית, חברתי, מוכוון פריפריה וכזה שבמרכזו עומדים ערכי הדת והמסורת. מתוך המיקס הזה שמכונה כיום במערב "ימין" דרעי מבקש לשים את הדגש על האופי היהודי-דתי של המדינה, לחזק את שליטת הזרם החרדי בהכתבת אופיה של היהדות, ו"להחזיר עטרה ליושנה", ברוח הרב עובדיה יוסף. בן גביר, לעומת זאת, רואה בעצמו את המנהיג של הימין החדש הישראלי. ימין ניצי מאוד, לאומי מאוד, עד כדי הדרה מוחלטת של כל מי שאיננו יהודי מהקולקטיב הישראלי, לוחמני מאוד ביטחונית ובדלני מאוד מדינית. על אף שהוא אדם דתי ומאמין, ובאורחות חייו האישיים אפילו קרוב לזרם החרד"לי, סדר היום הפוליטי שלו הוא מסורתי-רך, ואת הדגש הוא שם על אופיה היהודי-לאומי של המדינה והרבה פחות מכך על האופי הדתי שלה. אם אצל דרעי יהדותה של המדינה מתבטאת בשמירה על הישיבות ומינוי רבנים, עבור בן גביר הלב נמצא בשינוי הסטטוס-קוו בהר הבית. זו תמצית המחלוקת הערכית.
4. הפער הזה התבשל על אש נמוכה בשנה וחצי הראשונות לקיומה של הממשלה, וכעת הוא פורץ על פני השטח. דרעי ובן גביר מבינים שניהם שרגעי ההכרעה הולכים ומתקרבים, ואיש מהם אינו מתכוון לאפשר ליריבו לצבור נקודות על חשבונו. לו יכול היה דרעי לחזור לממשלה, ניתן היה אולי ליצור איזו נוסחה שתאזן בן כוחם של בן גביר ודרעי ותאפשר לנתניהו להמשיך לשלוט במצב. אך בסיטואציה הרגישה שבה בן גביר הוא השר לביטחון לאומי ואריה דרעי הוא עוד ח"כ בקואליציה, החשש של דרעי מעליית כוחו של בן גביר גובר, ושני הצדדים מקצינים את עמדותיהם האידיאולוגיות והפוליטיות גם יחד. בחירות ברגע הזה הן לכאורה לא האינטרס של אף אחד מהם, לא של בן גביר ובטח לא של דרעי, אך להסלמה פוליטית כללים משלה, וככל שהיא מחריפה גובר גם הסיכוי לפירוק הקואליציה ולפיזור הכנסת זמן לא רב לאחר תום הפגרה.
