עיריית תל אביב אוסרת על תפילות (יהודיות) בכיכרות העיר. חברת מועצת העיר הדס רגולסקי פרסמה תגובה עולצת: "ניצחון ליברלי בתל אביב!". יום אחד מישהו יכתוב דוקטורט על התהפוכות במשמעות המושג "ליברלי" בשיח הישראלי. לאט ובהדרגה השתנתה משמעותה של המילה הזו, עד שהגיעה לקוטב הנגדי בסקלת הערכים: משמעות המילה "ליברלי" בישראל היום היא "אנטי ליברלי". אם ההוגה הליברלי המובהק ג'ון סטיוארט מיל היה קורא איך חוגגים איסור דרקוני על חופש הביטוי והפולחן תחת הכותרת "ניצחון ליברלי", היה מתהפך בקברו – ואולי היה מגלה שגם הליברליזם הישראלי עצמו נקבר שם ביחד איתו.
ואף על פי כן אני אומר לחבריי: הניחו לזה. האינסטינקט הוא להגיב בתפילות-מחאה הפגנתיות, אך זה נראה לי כיוון הרסני להפליא. לא רק בגלל המלחמה, ולא רק בגלל האחדות, אלא גם משום ש"תפילת מחאה" היא אוקסימורון. תפילה היא שיחה אינטימית של האדם עם קונו. לא נראה לי מתאים לנצל אותה לצורך מחאה ציבורית נגד עירייה מעצבנת.
יש אומרים: אבל כך ניתן להם לנצח, ונמשיך להחליק במדרון החלקלק, ומחר יאסרו עלינו לערוך לבנינו ברית מילה. ואני אומר: זה נראה לכם הכיוון שתופסת החברה הישראלית בשנים האחרונות? האם נראה לכם שהישראלים הופכים פחות מסורתיים? שהמיינסטרים הישראלי הולך וגולש לחילוניות מיליטנטית? הרי מה שמתחולל הוא ההפך הגמור: הישראלים הופכים מסורתיים יותר. מאות אלפי חיילים שאינם דתיים דרשו לקבל ציציות צבאיות לפני שייכנסו לעזה; העובדה המדהימה הזו מעידה כאלף מונים על אופייה המסורתי של הישראליות החדשה. הציציות הפכו לטרנד גם אצל נערים חילוניים, כפי שאפשר לראות לפעמים ברחוב. כשהחיילים צעדו לעזה בתקיעות שופר ובתפילות גדודיות, מדהים היה להיזכר איך לא מזמן מיררו את חייו של עופר וינטר בגלל ביטוי מרוכך בהרבה.
זה מה שמלחיץ את מטרפדי התפילות בתל אביב. גם הם שומעים את השופרות, וגם הם רואים את הציציות, והם מונים את כל המסעדות שבחרו להפוך לכשרות – והם נלחצים. הם נסערים במיוחד כשכל זה קורה בתל אביב "שלהם". כל זה לא מצדיק את הגזירה המיליטנטית של עיריית תל אביב; אבל הרקע הזה יכול להנחות אותנו איך כדאי להגיב לגזירה הזו.
האם תגובה מתונה לא תחנוק את הרנסנס-זוטא של המסורת הדתית בישראל? מי שסובר כך עיוור לדרכי הפעולה של הרוח. אני שוב חוזר לסיפור הציציות, שמפעים אותי בכל פעם מחדש. בימים כתיקונם לא כל כך קל לשכנע גם את התלמידים הדתיים שלנו ללבוש ציצית בקיץ הישראלי. איכשהו, בנימים הסמויות מן העין ולפעמים גם סמויות מן הלב, התחברו החיילים הצעירים דווקא למצווה הזו, ובחרו בה כסמל להגנה ולחיבור. אם מישהו בתל אביב היה מכריז חרם על ציציות, אתם חושבים שזה היה משנה? בערך כמו ששינתה פעולתו של מנהל בית הספר התל אביבי שניסה למנוע בכוח מתלמידו להניח תפילין. למחרת כל השכבה הביאה תפילין לבית הספר.
אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, ושום איסור דרקוני לא יחסום את נהייתם של הישראלים להתפלל לקונם. האיסור הנואל של עיריית תל אביב אינו מבטא עוצמה רודנית אלא חולשה מבוהלת. נניח לאיסור ולאוסרים לנפשם, ונתרכז בתפילותינו. אם נזכה ויקבל ה' את תפילותינו, חזקה עליהן שכשם שיבקעו את מחסומי הרקיע, יבקעו גם את מחסומי הלב.
