למקרא טורו של ראש הממשלה לשעבר, יאיר לפיד, ביחס להסכם הגז במקור ראשון בסוף השבוע האחרון, עלו בי מחשבות נוגות באשר לסטנדרט הנמוך של חלק נכבד במנהיגות הפוליטית בישראל. אוסף קלישאות וחזרה על "הכרתה של לבנון בישראל", מעידים יותר מכל על עומקו של מנגנון השקר העצמי, גם לאחר ה-7 באוקטובר. וזה מבהיל.
סגנון כתיבתו של לפיד מוכר לרובנו עוד מימיו כבעל טור. תורת הלוגיקה יכולה לסייע לנו לאבחן את המאמר כטאוטולוגי, כלומר הוא נחזה כאמיתי על פניו, אך ללא תלות בערכי האמת של תתי־פסוקיו. כך לפיד בוחר גם כיום, עת ישראל מותקפת על בסיס יומי על ידי חיזבאללה, שככל הנראה פחות מוטרד מהסטי"ל המאיימת והמשייטת מול חופי ביירות, כדבריו, זו הכוססת ציפורניה בהמתנה ל"נקמה" האיראנית, לדווח כבר בפתיח כי הוא, לפיד, כופף את נסראללה ואף אילץ את ביירות להכיר בישראל.
ועתה לעובדות: מבעד לענני הפמיליאריות והשימוש הקבוע שלו בשמה של רעייתו, לפיד מבלבל בין עיקר לטפל וביד אומן הופך את היוצרות. בהסכם הגז שהוסכם בתקופת כהונתו כרה"מ חליפי (לא נבחר), תוך עקיפת הכנסת וגיוס לא מפתיע של האליטה הביטחונית בהווה ובעבר, נכנעה ישראל שוב לאיומיו של נסראללה, נסוגה בפועל לקו התיחום הלבנוני (קו 23) ואיבדה כ-860 קמ"ר מים טריטוריאליים שבהם היו חלקים של שדה קאנא וצידון. הוא וודאי חשב לעצמו, על פי מיטב עיקרי הקונספציה, שזו לא עילה למלחמה בכל הכובד, הרי מדובר בסופו של יום רק במים.
לפיד גם זוקף לזכותו את הכמעט מובן מאליו – שימור קו המצופים בן חמשת הק"מ וויתור לבנון על ה"כריש" (שלנו ורק שלנו). והשיא – הסכמת לבנון (תחזיקו חזק) שצמד המילים "מדינת ישראל" יופיע בהסכם שבין המדינות לא פחות מ-20 פעמים, שבעטיה הוא טוען כי לבנון הכירה לראשונה בישראל. נו שוין, ספרו על כך לתושבי הצפון שנהנים ממש ברגעים אלו מפירות ההכרה ההיסטורית הנ"ל, ושלא לדבר על חוסר הדיוק ההיסטורי המכוון. כבר בהסכמי שביתת הנשק שבין המדינות, מיום 23 במרץ 1949, נזכר שמה של ישראל לצידה של לבנון בהסכם, עובדה שכידוע לא ממש הובילה ליחסי אהבה מיוחדים בין השתיים.
על כל פנים, למזלו הרב של לפיד ובהחלט באופן קומי – המאפשר לו להתל באזרחי ישראל ולנסות לקושש כמה קולות מקרב האלקטורט הדתי-לאומי הליברלי – הודיע הקונסרציום הצרפתי-איטלקי על כישלון הקידוחים בשדה צידון-קאנא. כך נחסכה מלפיד ואנשי מערכת הביטחון בהובלת בני גנץ – שדרשו גם אז חתימה על ההסכם בכל מחיר (נשמע מוכר, לא?) – מבוכה פוליטית שהייתה מנת חלקם קרוב לוודאי, עת היינו מגלים כעת שהוויתור הישראלי בהובלתם הנמרצת לא הצליח להשביע את תאבונו של נסראללה.
לפיד גם שוכח לציין את פגמיו היסודיים של ההסכם, כגון: הותרת שאלת הגבולות פתוחה גם לאחר הוויתור הישראלי, היעדר מנגנוני אכיפה במקרה של הפרות, הרשאה לבצע תמרונים בשטח ישראל על פי הודעה מראש וגם ללא אישורה, ואי הגדרה מכוונת של אזור ה"פרוספקט".
מדאיגה שבעתיים ההתנהלות חוזרת ונשנית המאפיינת את אנשי ה-6 באוקטובר של אז, ו"עסקה בכל מחיר" של לפיד דהיום, שביסודה נטיעת היסטריה ותחושת בהלה לנוכח איומים – ולו מרומזים – שידרשו חלילה וחס מישראל להשתמש בכוחה הצבאי ככל שהדבר יידרש בכדי לעמוד על האינטרסים הלאומיים שלה, וזאת בעידודם של חלק נכבד מראשי מערכת הביטחון בהווה ובעבר. אגב, יוצא מן הכלל היה אודי אדירי, שעמד בראש צוות המו"מ והתפטר מתפקידו באוקטובר 2022 בשל התנגדותו למתווה העסקה המסתמן מבית המדרש של לפיד.
מעבר לחוסר הבושה של לפיד – הצורח מעל כל בימה "הופקרנו" – ההסכם עם לבנון, כצפוי, לא שינה דבר ביחסי המדינות, לא פתח כל אופציה לשיתוף פעולה עימה ולא החליש את חיזבאללה. להפך. תאבונו וביטחונו העצמי של נסראללה, בגיבוי פטרוניו האיראניים, רק עלה ופרח כשושנה. חלומם של לפיד ותומכיו כי אזרחי לבנון "יכפו" על הארגון לקיים את ההסכם מתפורר לרסיסים קטנים בעשרת החודשים האחרונים – ואת האמת צריך לומר, גם החתימה על ההסכם – נבעה אך ורק מפחד מצמית של לפיד ומערכת הביטחון לעמוד על האינטרס הישראלי הצודק גם בכוח הזרוע, פחד שאת פירותיו הבאושים אנו אוכלים מה-7 באוקטובר בכל החזיתות.
דומה שדאגתו של לפיד, כפי שהובעה בפני שרי הממשלה, מהיווצרותה של סומליה או סודן על גבולנו הצפוני, משקפת במלואה את בעיית הדיס־אוריינטציה שממנה הוא סובל. לא סודן, לפיד, איראן היא השכנה הצפונית שלנו, ושום קלישאה לפידיסטית לא תכסה על התקפלותך המבישה מפני איומי הפרוקסי שלה.
