פרשת דברים פותחת ספר חדש, שתמציתו דברי משה שנאמרו בערבות מואב, מראש חודש שבט ועד ז' אדר, יום מותו. מול הארץ הנשקפת מרחוק, משה מדבר וממתיק את אותה הכאה בסלע שבגינה נענש. דיבורו ארוך ורהוט, מלא רגשות אהבה וחמלה כלפי המקום והאדם. זהו סיפורו המיוחד של ספר דברים, המעניק קומה נוספת ליחסי האהבה בין אלוקים ואדם; זהו ניסיונו של משה להנחיל לדור הבא את דפוס קרבתו שלו עם אלוקים, ולהפוך אותה לנחלת הכלל.
ספר משנה תורה פותח בדברי עידוד (פרקים א-ד), ממשיך בזיכרון מעמד הר סיני ומתן תורה, מצוות אהבת ה' ומצוות נוספות (פרקים ה-כז), ברית עתידית בהר גריזים והר עיבל (כז-כח), ומסתיים בתשובה ותיקון ופרקי סיום (כט-ל). הרבה יש להתבונן בכך שיש לנו ספר תורה הניתן דרך דיבור של משה. זהו גילוי עמוק הרומז כיצד סוד התורה שבעל פה גנוז כבר בתורה שבכתב עצמה, שיש בה התפתחות והתחדשות. נקודת מבט שונה לאחר שנות דור, המאפשרת להעמיק את הקרבה, לחזור ולשנות מצוות שניתנו בספרים הקודמים, בגוון ובהטעמה שונים, לצד גילוי מצוות חדשות שנאמרות לראשונה.
שבויים בחופש
דברי משה בפרשת דברים בנויים משני חלקים מנוגדים. החלק הראשון מספר על הדור הקודם, דור יוצאי מצרים, שהלכו לעולמם בשנות השהות במדבר. זהו הדור שנכח ביציאה ממצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. החלק השני מספר על הדור החדש, דור ילידי המדבר ונוחלי הארץ, העומד עתה בפני משה, קשוב לדבריו לפני שיתחיל לנוע לכיוון הארץ החדשה.
בחלק הראשון מתאר משה שני אירועי עבר – לאו דווקא החשובים שבהם – של דור יוצאי מצרים. אחד מהם הוא חטא המרגלים, בדגש על תגובת העם: "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם… וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ". בעקבות המרגלים, העם עשה צעד נוסף והכריע שה' "שונא" אותו, וסירב להיות ממושמע ולהמשיך במסע ל"ארץ אוכלת יושביה". אירוע שני הוא חטא המעפילים, שבו העם דווקא נחפז לנוע, למרות הציווי להמתין: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם…וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה'".
דור יוצאי מצרים יצא משעבוד לחירות אבל נשבה ברצון לחופש ונותר באמצע הדרך, בחולות המדבר. זהו דור שלא סיגל לעצמו את היכולת להיות ממושמע, אלא פעל בשני המקרים במתכונת הפוכה. כאשר התבקש לנסוע לארץ ישראל הוא נסוג אחור וחווה נטישה ושנאה אליו, וכאשר נצטווה להמתין ולהישאר במדבר הוא פתאום אזר אומץ, יצא למלחמה מיותרת והפסיד בה. עולם הפוך.
בחלק השני של הפרשה משה פונה לקהל שמולו, דור המדבר, ומתאר שני אירועים שהתרחשו לפני זמן קצר, עד שמוזר בכלל שיש למנותם. באירוע אחד הקב"ה ציווה לא לעשות משהו, ואילו באירוע השני הציווי היה לעשות משהו. אלא שהפעם, בשונה מהסיפורים הקודמים, עם ישראל פעל בדיוק לפי הנהלים.
הקב"ה ציווה לא להתגרות מלחמה בבני עמון ומואב, וההנחיה התקבלה: "אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן, אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם". הציווי לנוע אחורנית ולהקיף את ארצם דרך המדבר המייגע דרש נאמנות, בפרט כשהעם כבר רצה לנוע ישירות (וכבר התעמת עם הכנעני בערד, כה קרוב להרי יהודה). למרות הקושי, העם לא חש נטישה או שנאה, אלא קיבל ובחר להישמע לציווי האלוקי.
האירוע השני הוא ההוראה לפתוח במלחמה עם סיחון. גם צו זה התקבל, ונעשה ככתבו וכלשונו: "רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה". הדור החדש והממושמע יוצא יחד למלחמה ויורש את סיחון וארצו.
ציות הוא כוח
מכאן מתברר פשר דברי הפתיחה של משה. משה פותח את נאומו הגדול בתיאור השוני בין הדורות, ובכך מסביר מדוע הדור החדש יכול להצליח היכן שאבותיו כשלו. דור יוצאי מצרים לא פעל כמצופה ממנו כשסירב לשמוע בקול ה'. בשונה ממנו, דור המדבר החדש יודע לקבל הוראות ולהישמע להן. קבלת הצו אינה ביטוי לחולשה. להפך; בספר דברים היא תסמן חוזקה, נאמנות, ברית, פתח לשפה משותפת בין העם לאלוקים, שתוליד גם רגשות של אהבה וקרבה.
קודמיהם, דור המדבר שיצא משעבוד מצרים לחירות, נותר כבול לחירותו, לשחרורו. אולי לכן הוא התקשה לפעול כנדרש ממנו, כמי שחווה נטישה, שנאה ועוד. הדור החדש, שנולד בחולות המדבר, גדל באופן שמסוגל להיות נאמן לציווי, היכן שאבותיו כשלו. זהו דור המסוגל להישמע לדבר ה', לחיות בשפה משותפת של ברית ונאמנות. לכן הוא ראוי ויכול להצליח לרשת את הארץ ולחיות בקרבה ואהבת ה'.
מזווית זו, דברי הפתיחה לספר דברים אינם תוכחה, אלא עידוד וחיזוק לדור החדש. אמנם צמחתם וגדלתם בנוף המדבר ובצל אבותיכם שיצאו ממצרים וזכו לחירות. אך יתרונכם הוא שבשונה מאבותיהם, שדבקו יתר על המידה בחירות, אתם דור חדש שיודע לפעול נכונה ולקבל מרות ומשמעת, בזמן הנכון. מכאן ואילך הדרך פתוחה בפניכם לזכות בקִרבה, להיכנס לארץ ישראל ולנחול אותה. לדעת להקשיב, לדעת עת מלחמה ועת שלום.
הרב נתנאל לדרברג הוא ראש ישיבת ההסדר "המטיבתא" ומדרשת לינדנבאום מתת בכרמיאל
