בבחירות האחרונות רבים מבני משפחתי וחבריי הקרובים הצביעו למפלגת הציונות הדתית. האנשים הללו, שאני מכיר היטב, אינם עונים על אף אחת מהאבחנות שנמנו במאמרה של תהלה פרידמן שפורסם במוסף זה בשבוע שעבר. הם בעד ברית עם הציונות הכללית ולא עם החרדים, הם פרגמטיים ולא משיחיים, והם ממש לא בעד התבדלות והסתגרות לאומית (כיצד יוכלו להמשיך לטייל בחו"ל אם ישראל תהפוך, חלילה וחס, למדינה מצורעת?). מדוע אפוא הם ממשיכים להצביע למפלגה שלכאורה אינה מבטאת את ערכיהם? מדוע המיינסטרים הציוני־דתי מסרב בעקביות להזדהות כ"דתי ליברלי" ברוח דבריה של פרידמן, אף שמאפייניו הסוציולוגיים הם בדיוק כאלה?
אפשר להצביע על סיבות רבות, ובראשן כמובן היעדרה של מפלגה ציונית־דתית אחרת. ואולם אני מבקש להציע הסבר אחר, עמוק יותר, להבחנה בין הדתיות הליברלית שמייצגת פרידמן, ובין המיינסטרים הציוני־דתי כפי שאני מבין אותו. חשוב לי לציין שאין כאן כוונה לפגוע חלילה בכבודה של הכותבת, שאני מכיר ומוקיר. מאמרה פותח דיון עמוק על דרכה העכשווית של הציונות הדתית, ועל כך היא ראויה לשבח. בדבריי אבקש לבטא את הקול הדומם של המיינסטרים הציוני־דתי, שדרכו "נחטפה" בשנים האחרונות בידי קצוות שאינם מייצגים אותו.
הציונות הדתית הקלאסית, "המפד"ל של פעם", שרבים במחנה הדתי־ליברלי מתגעגעים אליה, ניסתה לרבע את המעגל: להיות גם דתיים, גם לאומיים וגם להחזיק בערכים ליברליים אוניברסליים. ואולם בניגוד לדימוי הרווח, כאילו מדובר ב"דתיי מחמד" פשרניים, הם ממש לא היו כאלה. הציונות הדתית הוותיקה היא שהקימה את הרבנות הראשית, יצרה את המונופול הדתי על ענייני הנישואים והגירושים, נאבקה למען הקמת הזרם הממלכתי־דתי והקימה את ישיבות ההסדר.
במילים ברורות יותר: הציונות הדתית הקלאסית יזמה את כל אותם חוקים וארגונים שנושאי הדגל של הציונות הדתית הליברלית מנסים כיום לבטל, או למצער לשנות. דוברי הציונות הדתית הליברלית תומכים בביטולה של הרבנות הראשית ומתנגדים להרחיב את סמכות בתי הדין לענייני ממונות, גם בעבור מי שמעוניין בכך; הם בעד נישואים אזרחיים, ורבים מהם מתחתנים בנישואים פרטיים שבעיניי חותרים תחת אחדות העם היהודי; הם יוזמים מערכות חינוך מעורבות ואינם שולחים את ילדיהם למוסדות חינוך ציוניים־דתיים קלאסיים; במשתמע רבים מהם גם בעד ביטול ישיבות ההסדר, שכן עקרון השוויון בנטל חשוב בעיניהם יותר. אפשר כמובן לטעון שמה שעבד פעם, כבר לא עובד היום. ואולם נדמה לי שלא מדובר רק בניסיון לתקן, אלא בשאיפה להציע משהו אחר לגמרי.
בן־גוריון נכנע
באופן אישי אני רואה את עצמי במידה רבה כחלק מהקבוצה הדתית־ליברלית, ואפילו נוהג להציג את עצמי כ"דתי מחמד" – כזה שמנסה לחבר ולגשר בין קבוצות שונות בחברה ובין מגוון הערכים שהישראלים מאמינים בהם. ועם זאת, חשתי תמיד רתיעה פנימית מהזדהות אישית עם תת־מגזר זה. במשך שנים רבות לא הצלחתי להבין מה בדיוק מפריע לי, עד שהאסימון נפל לפני כשנתיים, סביב המאבק למען תיקון חוק השבות וסעיף הנכד.
כפעיל מרכזי בתחום הגיור חשבתי, ואני סבור כך גם היום, שמדיניות הגיור של ישראל מחמירה מדי. היא אינה תואמת את המציאות וגם לא את המסורת ההלכתית שידעה למצוא פתרונות לבעיות הגיור, כפי שמוכח בספריהם המעמיקים של הרבנים חיים אמסלם ואליעזר מלמד. ואולם בהדרגה הבנתי שהקלוֹת בגיור אינן יכולות להיות הפתרון היחיד לאתגר העלייה הלא־יהודית. לצערנו, רוב העולים הלא־יהודים אינם מעוניינים להתגייר, וחלקם כלל אינם מזדהים כיהודים. בין אותם מאות אלפים יש לא מעט מהגרים שהגיעו מבחינתם למדינה מערבית בשם ישראל, שנאותה בטובה לקבל אותם. לתומי חשבתי אפוא שהדרך האולטימטיבית לפתרון היא עסקת חבילה של צמצום חוק השבות, יחד עם הרחבת הגיור. כלומר, סגירה חלקית של שערי הארץ לעולים נטולי זיקה ליהדות, ופתיחת שערי הגיור למי שמעוניינים להצטרף לעם היהודי.
ואולם, לתדהמתי נתקלתי בהתנגדות רבתי מצד חבריי הדתיים הליברלים. אפשר כמובן להתווכח האם נכון טקטית לתקן את חוק השבות, אולם להפתעתי גיליתי שהבעיה עמוקה יותר. אותם אנשים שהטיפו להקלות הלכתיות מפליגות בשם הצורך למנוע התבוללות, לא היו מוכנים לדבר על צמצום כניסתם של גויים לארץ. "תיקון חוק השבות יהווה גט כריתות ליהדות התפוצות", הכריזו. אלה שהיו מוכנים להתנגח ולהטיח מילים קשות ברבנים החרדים והשמרנים, לא העזו להתעמת עם רבנים רפורמים. אינני איש מלחמה, ואני לא שש להיאבק ברפורמים או בכל קבוצה אחרת. אני בעד פשרה הוגנת, שתעניק לכל צד לפחות חלק ממבוקשו. עם זאת, חשתי אכזבה עמוקה מחבריי הדתיים הליברלים, כאשר התברר לי שהם אינם מצליחים לעמוד על שלהם מול המחנה הליברלי הכללי.
לשם השוואה: אנשי המפד"ל הקלאסית, אותם פשרנים כביכול, פירקו את הברית הפוליטית הוותיקה עם מפא"י בעקבות ויכוח בסוגיית מיהו יהודי. בשנת 1958 החליט דוד בן־גוריון להכיר כיהודי גם במי שרק אביו יהודי. בתגובה, המפד"ל פרשה מן הממשלה בהפגנתיות. היא חזרה אליה רק לאחר שנה וחצי, כאשר בן־גוריון התקפל ונענה לכל דרישותיה. ב־1970 פרץ שוב משבר סביב סוגיית מיהו יהודי. הפעם המפד"לניקים לא היו צריכים לפרק את הממשלה; גולדה מאיר ידעה עם מי יש לה עסק. הממשלה שינתה אז את חוק השבות, וקבעה לראשונה בחוק שיהודי הוא מי שאימו יהודייה או שהתגייר.
כאן בדיוק נעוץ ההבדל בין המפד"ל של פעם והמיינסטרים הציוני־דתי של היום, ובין תת־המגזר הדתי־ליברלי. אני מתקשה לראות את חברי הדתיים הליברלים עומדים במאבק על שמירת הערכים הדתיים והלאומיים של הציונות הדתית הקלאסית. 'אנחנו מסכימים איתכם בהרבה דברים', הם יגידו, אבל 'עכשיו זה לא הזמן', 'יש כאן חילול השם', 'אנחנו לא רוצים להרחיק את החילונים', ועוד נימוקים ותירוצים כיוצא בזה.
ללא רגשי נחיתות
לא הצבעתי למפלגת הציונות הדתית, ומן הסתם גם לא אצביע לה בעתיד. לטעמי, מפלגה זו איננה משקפת את דרכה של הציונות הדתית, ולוּ בשל החיבור עם מפלגת עוצמה יהודית. אבל אני מתקשה גם להזדהות עם יוזמות פוליטיות של חברי הדתיים הליברליים, שנעדרים לטעמי חוט שדרה דתי־לאומי. אולי אני טועה, ואם כך אני מבקש מראש את סליחתם של חבריי היקרים. אבל אני, בדומה לרבים במיינסטרים הציוני־דתי, נרתעים ממי שלא מייצג אותנו באמת. אנחנו אוהבים את כל עם ישראל, והחברים הטובים ביותר שלנו הם חילונים; אנחנו ציונים נלהבים המשרתים בגאווה בצה"ל, ולא מוכנים לסרבנות משום צד וגם לא לפריצה למחנה צבאי; אנחנו משלמים את מחיריה הכבדים של המלחמה וכועסים על אחינו החרדים שאינם מתגייסים; אנחנו ממלכתיים עד העצם, אך גם לא מהססים לדרוש תיקון עמוק במערכת המשפט הישראלית; אנחנו ממש לא משיחיים, ורובנו מוכנים לוויתורים כואבים אם היינו משתכנעים שהם אכן יביאו את השלום. אנחנו לומדים ומלמדים באקדמיה, ודוחפים את ילדינו להצטיין במתמטיקה ובאנגלית. ועם כל זאת, אנחנו גם מזדהים עמוקות עם העולם הדתי שלנו. אנחנו לא חשים רגשי נחיתות מול קבוצות אחרות, חרדיות או חילוניות, ויודעים ומוכנים גם להיאבק, בכלים דמוקרטיים כמובן, למען הערכים היקרים לנו.
המיינסטרים הציוני־דתי מכיל גוונים שונים של ציונות דתית: יש בתוכנו דתיים שמרניים ודתיים ליברלים; תלמידי ישיבה עם עיניים בורקות ואקדמאים שכלתנים; חלקנו מתפללים במניינים חסידיים וחלקנו במניינים שוויוניים (אני עצמי מתפלל בשניהם…). המיינסטרים הציוני־דתי סולד מהשפה המשיחית, המתנשאת והבוטה של חלק מנציגיו. אבל אנחנו גם מחפשים מישהו שיידע לעמוד על הערכים שאנו מאמינים בהם, ובכללם שמירה על ישראל כמדינה יהודית ולא רק דמוקרטית. אנחנו לא מזדהים עם אלו המציעים לנו רק "גאווה יהודית", אבל גם לא עם אלו שמציגים לנו רק ערכים דמוקרטיים, ומבקשים מאיתנו להצניע את יהדותה של המדינה במרחב הפרטי בלבד.
פרידמן חותמת את מאמרה בקריאה להפוך "ממגזר לעם", להפסיק להיות מגזר ולהיות כלל־ישראליים, בלי להתנשא ובלי למיין. אכן, המגזר שלנו סובל מבעיות מיון קשות לבתי הספר וליישובים שלנו. ואולם, אם מחיר ההנהגה משמעו להפסיק להיות ציוני־דתי, ולבטל את עצמנו מפני כל הלך רוח ליברלי, אזי עדיף לוותר על ההנהגה.
אולי אני נאיבי ולא מספיק מחובר למציאות, אבל בניגוד לפרידמן אני חושב שאפשר לבחור גם בהנהגה וגם בתפיסה ציונית־דתית קלאסית; אותה ציונות דתית פשרנית כביכול שידעה ללכת עם הרצל, עם בן־גוריון ועם מנחם בגין, וידעה להיות גשר מבלי לחשוש שדורכים עליה. גם היום היא יכולה לעשות זאת, גם מעמדת הנהגה. דווקא היום, בעידן הקיטוב והמחלוקת, החברה הישראלית זקוקה יותר מתמיד לקולה הצלול של ציונות דתית שיודעת לשלב בין מסורת למודרנה ובין ליברליזם לשמרנות, מבלי לוותר על אף אחד מהם. ציונות דתית צנועה, שאינה דואגת רק לעצמה ולמוסדותיה אלא יודעת להושיט יד לכל הצדדים, תוך עמידה על זהותה היהודית והדמוקרטית של ישראל.
