שמו של הרב ד"ר אריה ליאו בק (1956-1873) כמעט אינו מוכר בישראל. מכריו ומוקיריו הוותיקים, יוצאי גרמניה שמלפני השואה, כגון גרשם שלום, מרטין בובר וארנסט סימון, כבר מזמן אינם בין החיים, וכמותם בת־הפלוגתא החריפה שלו מימי "עליית הנוער" בגרמניה הנאצית, הגברת רֵחָה פראייר. רק בית הספר החיפאי ע"ש ליאו בק, "ברוח היהדות הרפורמית", ומכון ליאו בק בירושלים, המוקדש לחקר יהדות גרמניה, נושאים את שמו לזיכרון.
בק היה מראשי הקהילות הליברליות בגרמניה בימי המשטר הנאצי והשואה. הוא נולד למשפחה אורתודוקסית בעיר קטנה בשם ליסה (בפולנית: לְישְנו), באזור שהיה שייך אז לגרמניה ולאחר מלחמת העולם הראשונה סופח לפולין. הנער ליאו, בשונה מאביו, נטה משלב מוקדם אל היהדות הלא־אורתודוקסית. בגיל 17 הוא בחר ללמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו, ואחר כך בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות מייסודו של אברהם גייגר בברלין – שניהם מוסדות להכשרת רבנים מהזרם הרפורמי או קרובים אליו. במקביל למד באוניברסיטת הומבולדט בברלין שפות עתיקות, תיאולוגיה והיסטוריה, וקיבל תואר דוקטור.
הביוגרפיה שלו, שתורגמה כעת לעברית מהמקור האנגלי, וראתה אור בהוצאת כרמל ובסיוע מכון ליאו בק, היא מצבה ספרותית ראויה לדמותו היהודית והאנושית של האדם והמנהיג הנשכח. המחבר, מיכאל מאיר, הוא פרופסור אמריטוס לתולדות עם ישראל בהיברו יוניון קולג' בסינסינטי, ומומחה לתולדות היהדות הרפורמית ויהדות גרמניה בעת החדשה.
ציוני במיעוט
מאיר מרחיב מאוד על הזרמים השונים ביהדות גרמניה, מנהגיהם וההבדלים ביניהם, וכן הפוליטיקה הקהילתית הפנימית והמחלוקות שאפיינו את יהודי גרמניה באותה תקופה. הוא מתאר את השקפות העולם השונות סביב היחס להלכה, לשמירת מצוות ולאורח החיים, ומעמיק להסביר את הגותו הדתית של ליאו בק.
לא נתיימר לתמצת כאן נושאים אלה, ונסתפק באמירה הכללית שהפתיחות אל החברה הנוצרית, השפעות תנועת ה"נאורות" ושוויון הזכויות, וערעור המרות והשליטה של הקהילה היהודית על חבריה – הביאו לשגשוג מבורך בתחום ההשכלה הכללית, התרבות והאמנויות בקרב היהודים, אבל גם לבלבול גדול בשאלת הזהות היהודית, לחילוּן ולהתבוללות, ולהתפצלויות רבות בנוגע לפרקטיקה ולהשקפה הדתית.
לכל אלה נוסף בראשית המאה העשרים העניין הציוני. רוב הזרמים היהודיים הרפורמיים, שתבעו שוויון זכויות אזרחי וחלקם ראו עצמם כ"גרמנים בני דת משה", התנגדו לציונות בחריפות. ליאו בק היה במיעוט. יחד עם חלקים מהציבור היהודי החילוני והדתי, אך לא החרדי, הוא תמך בציונות ובהתיישבות החלוצית בארץ ישראל, וגם ביקר בארץ. ואולם כרוב הציונים, גם הוא לא ראה בעלייה לארץ ציווי מחייב עבורו. לעומת זאת, מאז תום מלחמת העולם הראשונה הוא היה פעיל מאוד ביוזמות של מתן שירותי רווחה ליהודים. בכלל זה להמוני המהגרים היהודים ממזרח אירופה, ה"אוסט־יודן", שגדשו את ערי גרמניה אחרי התפרקות הקיסרות האוסטרו־הונגרית והמשבר הכלכלי החמור ששרר בארצות הקיסרות לשעבר. על כך נוספה האינפלציה בגרמניה והמשבר הכלכלי העולמי בשנות העשרים והשלושים, שהעמיקו את המצוקה ואת הצורך בהתארגנות לסיוע ולסעד בקרב הקהילות היהודיות בגרמניה. כל אלה הביאו את ליאו בק למעורבות פעילה ולעמדות הנהגה בהתארגנויות השונות שנוצרו, התפרקו וחזרו ונוצרו, בחברה היהודית בגרמניה על כל זרמיה.
עם עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 גבר הצורך בהתארגנות כללית של היהודים, והמאמצים למימושה הגיעו לשיאם. באותו זמן כבר כיהן ליאו בק כיו"ר הסתדרות הרבנים הכללית בגרמניה. בספטמבר 1933 הוקמה סוף־סוף, לאחר מאבקים בין־קהילתיים ובין־אישיים רבים ומרים, "הנציגות הארצית של היהודים הגרמנים". ה"נציגות" כללה את כל הארגונים, ובק נבחר לנשיאהּ. אולם עד מהרה הוכנסה ה"נציגות" תחת פיקוחם של השלטונות הנאציים, והפכה למעשה לגוף דמוקרטי־לכאורה, "הפועל במסגרת של משטר רודני". החופש שנהנתה ממנו היה, כניסוחו של ההיסטוריון דב קולקה, "חירותם של המנודים". תפקידי הנציגות כללו בעיקר מתן שירותי סעד ורווחה, חינוך – ובייחוד הכשרה לצעירים – וסיוע להגירה. באותו זמן עזבו הצעירים היהודים את גרמניה במספרים גדלים והולכים, והיהדות הגרמנית הפכה יותר ויותר לקהילת קשישים שנזקקו לדיור ולסעד.
מהרבנים שלא נטשו
עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, ואפילו בראשית המלחמה, היו לליאו בק הזדמנויות רבות לעזוב את גרמניה – לאנגליה, לאמריקה ולארץ ישראל. אך הוא האמין שמנהיג צריך לעמוד לצד קהילתו, ולא ניצל הזדמנויות אלה. הוא גם המשיך להכשיר בסתר רבנים לקהילה היהודית הגוועת, אף שהדבר נאסר על ידי שלטונות גרמניה הנאצית. במהלך הקריאה בספר חשבתי על שלושת האדמו"רים המפורסמים, מגור, מבעלז ומסאטמר, שעלו על "רכבת קסטנר" ונטשו את קהילותיהם. ולעומתם על רבנים אחרים, חשובים לא פחות, וכמותם יאנוש קורצ'ק ומנהיגים גיבורים אחרים, שנשארו עם קהילותיהם והנהיגו אותן אל המוות.
אך המבחן הגדול למנהיגות ולאיתנות המוסרית של בק הגיע ב־28 בינואר 1943 – כשנשלח לגטו טרזיינשטט. כאן מתחיל לטעמי גם החלק המעניין, ואף האנושי והמקורי ביותר, של הספר. בעוד שהפרקים הקודמים עסקו ברובם הגדול בשאלות תיאולוגיות, בפריסת ההשקפות הדתיות של הזרמים השונים ושל ליאו בק עצמו, ובתיאור הזרמים והארגונים השונים ביהדות גרמניה, ומטבע הדברים היו יבשושיים, מופשטים ומתישים למדי – מכאן ואילך ניצב לפנינו האיש ליאו בק על רקע מכונת הדה־הומניזציה וההשמדה הנאצית. מרבית החלק הזה מבוססת על זיכרונותיו האישיים של בק ועל עדויות של מי שהכירו אותו שם, וגם משום כך יש במסופר לחלוחית אנושית וניחוח חי ומרגש.
בזכות עברו כראש ההתאחדות הארצית לשעבר, "נהנה בק ממעמד מועדף ומתנאי מחיה טובים מאלה של רוב היהודים בגטו" – גטו שבעצמו נחשב כידוע ל"גטו לדוגמה" ולא מחנה השמדה, וקלט בעיקר "יהודים מיוחסים", רובם ממערב אירופה. בק לא שוּכן בקסרקטין, אולם שינה צפוף שמשותף לעשרות אנשים, אלא קיבל שני חדרים יחד עם סוכנת־הבית שלו לשעבר, בבית מגורים שיועד לשומרי מצוות, מיוחסים אבל לא חסינים משילוח להשמדה.
בתקופה הראשונה עבד בק בן ה־69 בפרך כמו כולם: הוטל עליו למשוך מריצה מעץ, עגלת מתים ששימשה גם להובלת לחם ותפוחי אדמה. לאחר השחרור סיפר לידיד שהוא ניצל את ההזדמנות, ובזמן העבודה המפרכת "שוחח על אפלטון ועל ישעיהו עם יהודי אחר שמשך בעגלה", והדבר הקל עליו מאוד.
סירב להתערב למען משפחתו
כחלק מתפקודי ה"גטו לדוגמה", הוקדש נתח ניכר מזמנו של בק לתפקידיו כרב: קבורת מתים ואמירת קדיש, ניהול תפילות בשבתות, שאותן תיאר אחד הניצולים כ"מלאות עד אפס מקום ויותר, ועונות על צורך אמיתי לחוש קירבה לאלוהים". הוא אפילו ערך חופה. אבל תרומתו העיקרית הייתה כרועה רוחני: ביקור אצל אסירים בודדים ואצל חולים ונכים, קבלת פני יהודים שזה עתה הגיעו לגטו ועידודם בשיחות נפש.
בטרזיינשטט התאפשר לקבל חבילות, אך לא לכולם נותר מי שישלח. מן החבילות שקיבל בק – שהיו רבות משֶל האחרים, משום שהיה קשור ליותר אנשים בחוץ – הוא חילק מתנות קטנות לנזקקים. "הוא היה הנדבן בהא הידיעה של נדכאי הגטו", תיאר אחד הניצולים, "התגלמות הרוח הטובה של היהדות במובנה הדתי… מצפונו של הגטו". בחדרו קיים מפגשי שיחות עם מספר קטן של משתתפים, מפגשים שאפשרו להם "להתעלות מעל למצוקות ההווה" ו"אפילו בנסיבות המשפילות ביותר… לשמור אמונים לערכי האמת של החיים".
שעות הערב היו שעות פנאי לאסירים, והתקיימו בהן אירועי תרבות, קונצרטים, הרצאות וכדומה. ליאו בק היה מרצה פופולרי. מי שהכיר אותו בעבר כמרצה מתיש וקשה להבנה, התפעל מהשינוי שחל בו: ההרצאות היו מופת של בהירות, "נבונות ומבריקות", דבריו "הילכו עלינו קסם", "שכחת שאת קופאת, רעבה, ועומדת בעליית גג קרה כקרח", תיארו הניצולים. הוא שוחח על אפלטון, רמב"ם, גלילאו, קאנט, על "עידן המכבים" ואפילו על "הפועל בהגות היהודית". המטרה הייתה להרחיב את אופקי המאזינים ולסייע להם "לחשוב על דברים אחרים מלבד ההווה".
בק הבחין בין הישרדות גופנית – שתלויה בנסיבות חיצוניות כגון רעב, מחלה ועינויים – לעמידה פנימית, שתלויה בבחירה ובחוסן מוסרי. המבחן הקשה ביותר שעמד בו היה כשקרובי משפחתו – אחיותיו, אחיינית ואחיין ועוד – נשלחו להשמדה והוא סירב להתערב למענם, כי ידע שאם יתערב יישלח מישהו אחר במקומם.
באותם ימים עלתה השאלה האם לגלות לנשלחים מהו יעד הגירוש. הנאצים היו מעוניינים כמובן בשקט. גם בקרב האסירים היו מי שחששו שהנשלחים יעוררו מהומה ואפילו מרד, ושהתנגדות תגרום לרצח המוני מיריות השומרים ואף לפעולת תגמול נגד הנשארים בגטו, וכך גם מי שהיה לו סיכוי לשרוד ייהרג, או שתתרחש התאבדות המונית כדי להקדים את המוות במחנה הריכוז. בק התלבט ובחר בשתיקה. "כאשר נודע לו לאחר המלחמה שכמה מהמגורשים מטרזיינשטט שרדו במחנות ההשמדה, הוקל למצפונו קמעא והוא השתכנע שקיבל את ההחלטה הנכונה".
בשבועות האחרונים, כשהצבא האדום התקרב למחנה, הובאו לטרזיינשטט אסירים גוססים מטרבלינקה שנשאו עימם מגפת טיפוס הבֶּהָרות. הנאצים התכוונו שהמגפה תחסל גם את גטו טרזיינשטט. למרבה המזל השחרור היה קרוב, ובק התגייס להביא מפראג תרופות שהגיעו מאמריקה עבור החולים. הוצע לו לעלות על טיסה ללונדון, אבל הוא סירב: "נדרשו לו עוד מספר שבועות כדי לסייע לניצולים בגטו המשוחרר". רק חודש לאחר מכן הוא הסכים לעלות למטוס. ב־1 ביולי 1945 הוא הגיע לפריז ומשם ללונדון, שם התגורר בחדר שכור בקרבת בתו רות, עד מותו ב־1956. אשתו האהובה נטלי נפטרה כבר ב־1937 בברלין, והוא חי חיי סגפנות, אבל לא פסק מלהתעניין במתרחש בעולם, ביהדות ובארץ ישראל שהפכה למדינה, ומילא את ימיו בהרצאות, בכתיבה ובקריאה.
