"מתי מגיעים?", שואלת בקול מנומנם בתו הקטנה של הקצין הישראלי שנמצא בשליחות צבאית באתיופיה, כאשר הוא נוהג בפראות בדרכים המשובשות שמובילות למקורות הנילוס הכחול. "עוד מעט", משיב האב, אך הדרך היא כמדומה כה אינסופית, שאף הוא כבר אינו מאמין לדבריו.
"אפריקה בלוז", הרומן החדש של אילת שמיר, נכתב במכוון בסגנון המזכיר את הדרכים התזזיתיות של אפריקה. "באפריקה הכול מותר", אומר הקצין לאשתו, וכמדומה שגם ברומן הצבעוני אך המתוחכם של שמיר, הכול מותר. כשם שהקצין נוהג בפראות בכבישים, כך גם שמיר נוהגת בתזזיתיות בעלילה: מדלגת בין זמנים ודמויות, מחליפה תודעות בין גיבורי העלילה ואף בין דמויות המשנה. וכשמותר אפשר להגיע לא רק למקורות הנילוס אלא גם למקורות הספרות, או להתהפך בדרך כמו שקורה ברומן, שבסופו של דבר מגיע לסיומו בשלום.
יוצרים ישראלים שעלילותיהם מתרחשות מחוץ לגבולות ישראל, נוהגים בדרך כלל לכתוב על ארצות הברית, מדינות אירופה, הודו, ולפעמים על ארצות ערב וגם על דרום אמריקה. מדף הפרוזה העברית העוסק באפריקה עדיין ריק למחצה, למעט ספריהם של אגור שיף ("אשמתו של פרופסור שיף"), יגאל סרנה ("מוזונגו"), אורי שורצמן ("רופא לבן, אלים שחורים") וספריה של שירה כרמי, שחיה בעצמה בזימבבואה ומתייחסת לאפריקה ביצירותיה (לא כללתי כאן יומני מסע או ספרים תיעודיים). עכשיו מצטרף אליהם גם ספרה של אילת שמיר, השונה מקודמיו ועוסק באתיופיה ובאפריקה מכמה נקודות מבט.
ארץ מקלט מביעותי המלחמה
עלילת הרומן היא סיפורו של קצין שריון ישראלי כבן שלושים (הוא נטול שם וגם דרגתו אינה מצוינת), שלאחר מלחמת ששת הימים נשלח לאתיופיה יחד עם קצינים נוספים, כדי לאמן שם את צבאו של הקיסר היילה סלאסי, גור אריה יהודה, שייחס את עצמו לשושלת בת 3,000 שנה שנמשכה מאז מלכת שבא (אגב, תנועת הראסטפרי בג'מייקה רואה בו דמות משיחית ואף אל, כזה שיביא גאולה לאפריקה). הקיסר חתם על הסכם עם ממשלת ישראל שלפיו היא תסייע לו בנשק ובאימון קציני צבאו, אך דווקא הם יתהפכו בהמשך על הקיסר הקשיש והפרנואידי שרדה בעריצות בבני עמו והרעיב מיליונים ("המלך הוא היודע מה טוב לעמו, העם עצמו אינו יודע", אמר בריאיון לאוריאנה פלאצ'י, העיתונאית האיטלקייה המפורסמת, בעוד כלב התפנוקים שלו, לולו, זוכה לאכול מקערת כסף מוברשת), וירצו להדיחו.
אתיופיה היא ארץ מקלט בעבור הקצין הישראלי, שסובל מתחושת אשמה ומביעותי המלחמה. הוא מגיע אל המדינה יחד עם אשתו היפה ובתו הקטנה, ומקווה למצוא שם את עצמו. אך המדינה הזרה, שאליה ואל נופיה הוא נקשר, מתגלית כמעין לב המאפליה: רודנות ואנרכיה, שבה איש הישר בעיניו יעשה. הקצין הישראלי הפוסט־טראומטי קושר קשרי ידידות עם קצין אתיופי בן גילו בשם מנגיסטו היילה מריאם, בן לעבד שחור. גם הקצין האתיופי פוסט־טראומטי, ושתי הפוסט־טראומות המדממות יוצרות סוג של ידידות מסויגת בין השניים, שמנסים כל אחד בדרכו להירפא מפצעי העבר. הישראלי מנסה לשכוח, ואילו במנגיסטו בוער הזיכרון כסנה שאיננו אוכל.
מנגיסטו מנסה למשוך את הישראלי לצידו, כדי שיזדהה עם עמדותיו ועם מצבו הנואש של העם האתיופי הנמק ברעב ותחת עול הרודנות, אך זה הונחה על ידי שולחיו לבצע רק את המוטל עליו, דהיינו לאמן את מנגיסטו וקצינים אחרים, ולא להתערב בענייניה הפנימיים של המדינה. "אל תכניס אותי לעניינים שלך", הוא מבקש, אך משמש בעל כורחו אוזן קשבת למנגיסטו הזועם על הקיסר. מנגיסטו אף מתרברב בפני הישראלי שהיה יכול להטביע את הקיסר באגם הציפורים בשעה שיצא איתו לשיט. הישראלי לא אומר דבר וגם לא מדווח על כך לאיש, כדי שלא יהפוך גם הוא לאחד ממלשיניו של הקיסר שמפעיל בולשת אכזרית לחיסול מתנגדיו. הישראלי אף מזהיר את רעהו שכדאי שיסכור את פיו, אך מנגיסטו מתרעם עליו: "למה אתם ממשיכים לשתף פעולה עם הרוצח הזה, במקום שתעזרו לאיכרים שלנו. הרי אתם טובים גם בחקלאות, לא?"
הספר מבוסס על מציאות היסטורית, כאשר בחלק מהמקרים המחברת אף שמרה על שמות הגיבורים המקוריים: ישראל אכן שלחה בשעתו מומחים שסייעו לקיסר לשמור על שלטונו הרודני, אך כחלק מאירוניית הגורל, אותם מומחים אימנו את הקצינים שיבצעו לבסוף בהמשך, בראשות אותו מנגיסטו, הפיכה נגד הקיסר. מנגיסטו היילה מריאם אף רצח לבסוף במו ידיו, ובשנתו, את סלאסי, וכאשר הפך בעצמו לשליט אתיופיה למשך כ־17 שנים, הוא התגלה כרודן גרוע לא פחות ואף יותר מסלאסי. מנגיסטו הנהיג שלטון דמים במסגרת מה שכונה "הטרור האדום", וגם נגדו פרץ לבסוף מרי צבאי והוא הורשע ברצח עם.
הרומן אינו עוסק רק בידידותם המסויגת של הקצין הישראלי והקצין האתיופי, או ביחסים בין שתי המדינות, אלא גם במערכת היחסים המשובשת בתוך משפחתו של הקצין. האישה היפה והמרירה מתקוטטת ללא הרף עם בעלה הקצין, כמעט על כל דבר ועניין, אפילו על הקוף שהוא מביא במתנה לבתו הקטנה כדי שלא תסבול מבדידות. הקצין שהתעייף מהמריבות עם אשתו, מתפלא שהיא מסכימה להתלוות אליו לשליחות באפריקה והפעם בלי להתקומם נגדו, כדי לא לפרק את המשפחה הקטנה.
הקצין מוכר לאשתו את אותו בלוף שמכרו לו מפקדיו כדי לשכנעו לצאת לשליחות – תנאים מעולים, ארץ יפה, אנשים טובים. אך אשתו יודעת שהוא מקבל את ההצעה כדי לנסות למרק את הכתם שמלווה את הקריירה הצבאית שלו, מאז שישב במעצר במחנה סרפנד באשמת ביזה של דברי מזון מחנות ביריחו, לאחר שלא הגיעה ליחידה שלו אספקה של מנות קרב והחיילים סבלו מרעב. בהזדמנות זו העלילו על הקצין עלילה נוספת, והטראומה הזו הצטרפה לטראומה אחרת מן המלחמה שגורמת לו לביעותים ומונעת ממנו לחגוג את הניצחון. אשת הקצין מסכימה להצטרף אליו לאפריקה, הגם שהיא לא תאהב את נופי אתיופיה כמוהו, ואף תסבול מרגעים קשים שיהפכו גם אותה לפוסט־טראומטית, במיוחד כשתיאלץ ללדת לבדה בבית חולים מקומי את בנה.
מתיידדת עם החיות
בצבת שבין ההורים נמצאת ילדתם הקטנה בת הארבע, שאינה מבינה את המחלוקות בין הוריה, אם כי היא מודעת לה במידה מסוימת. האב אדם נוקשה, האם כעסנית ועצביה מרוטים, הילדה מורדת. אימה מקריאה לה מן הספר "גנט הילדה מאתיופיה", והיא חולמת שגם לה יקנו שמלה צהובה כמוה. הילדה איננה הולכת לגן ולא לבית הספר, למעט אפיזודה של יום אחד בבית הספר לנזירות, שהופכת גם אותה לפוסט־טראומטית. אביה מתיידד עם מנגיסטו, ואילו היא מתיידדת עם החיות ומתנחמת במשחקיה עם הקוף בובי, עם הצב, ובמיוחד עם הכלב הנאמן דינגו. כאשר המשפחה תיפרד מהראר, עיר מגוריהם, הכלב ירוץ בשעטה אחר המונית וכמעט שידביק אותה. זו תהיה התמונה האחרונה שהיא תזכור, לא רק ממנו אלא גם מאפריקה, תמונה שתלווה אותה ביומה הראשון בבית הספר בישראל, כשהמורה חרצית תכתוב לה בספר הזיכרונות: "טוב באוהל דל על אדמת מולדת, מאשר בארמון על אדמת ניכר לשבת".
עשרות שנים לאחר מכן תחיה הילדה בקפיצות זמן את התמונות הדהויות האלה, ותיעזר במצלמה ובמסרטה של אביה כדי לכתוב רומן תודעה, שסודותיו ומכמניו מתגלים בהדרגה. הרומן נמסר מנקודת המבט של לפחות שבע תודעות: הקצין, אשתו, הילדה, המאמיטה – האחראית למשק הבית והמטפלת, מנגיסטו שהוא סוג של אדם מורד אתיופי, היילה סלאסי הקשיש – שתיאורי דמותו הזכירו לי לרגע את "סתיו של פטריארך" מאת גרסיה מארקס, והמשרת שלו מאמו. נדמה שרק התודעה של דינגו, הכלב הנוגע ללב, חסרה. זוהי טכניקת כתיבה מעניינת, היוצרת תלכיד של כל התודעות האלה, עד שהן הופכות לאחת.
כל אחד מבני המשפחה הישראלית – האב, האם ובעיקר הילדה – סובל בדרכו מבדידות. ברומן חל היפוך מעניין: המשפחה הישראלית היא נטולת שמות, בעוד שלאתיופים יש שמות ודמויותיהם אמינות. תיאורי הטבע האפריקני טובים, ותיאורי הנסיעות בדרכים, במיוחד כשהדלק עומד לאזול, מזכירים את "בדרכים", ספרו הקאנוני של ג'ק קרואק. הרומן כולל לא מעט סצנות אכזריות: גופות של מתים, ראש כרות, קיסר ישיש שנחנק למוות, טיהורים, חיסולים והוצאות להורג, מלחמה, אימוני נשק, וגם תיאורי ציד של איילה גאוותנית (שהזכירו לי את תיאורי הציד בנובלה של יצחק אורפז, "ציד הצביה", בהבדל אחד – כאן הציד מתממש).
זהו, כך מתברר, רומן אוטוביוגרפי, שמבוסס על חוויות הילדות המוקדמת של שמיר עצמה. המחברת מצליחה לעבד את חומרי הילדות והחיים ולמזגם בהרמוניה בעלילה וביבשת אפריקה, כך שהקורא אינו צריך לדלוק אחר זנבה של העלילה כמו דינגו אחר המונית הנעלמת, אלא מתחבר אליה בתודעתו.
