מסיבות מובנות, מגילת איכה היא ספר שהעיסוק בו מועט. אמנם כדאי ואפשר ללמוד את המגילה בכל עת, אולם בתוך עמי אני יושב וברור לי כי מרבית הקוראים עושים זאת אך ורק בתשעה באב. אך השנה במיוחד, על רקע חוויות החורבן והשבי העכשוויות, ראוי לעיין בקינה המקראית ולהתבונן במסריה לא רק בתשעה באב עצמו. ספרה של ד"ר יעל ציגלר מסייע לנו לעשות זאת באופן רציני ומעמיק.
את הספר פותחים כמה פרקי מבואות הנותנים מבוא כללי למגילה – זמנה, מחברה, רקעה ההיסטורי. כמקובל בסדרת ספרים זו של הוצאת מגיד, שיש לה נטייה לעולם האקדמי, מוזכרות דעות רבות מהמחקר, והערות השוליים מפורטות. נושאים נוספים בפרקי המבוא הם התוכן התיאולוגי של המגילה, וצורת השירה שלה לעומת שירות אחרות במקרא.
המחברת עומדת על כך ששמה המקורי של המגילה, "קינות", מתאר את תוכנה, בדומה לספר תהילים, שיש בו מזמורי תהילה רבים. היא ממשיכה בשאלה האם מדובר בלקט בלבד או שמא יש לספר מבנה ייחודי משלו, מביאה את הדעות השונות ומציגה את מטרתה להראות מבנה כללי לכל המגילה.
אין רגע לנשום
ליבת הספר היא חמישה פרקים ארוכים, כנגד פרקי המגילה, ובכל אחד מהם פרקי־משנה: מבוא, מבנה, פרשנות ודברי סיכום. אם מישהו מתכוון בכל זאת לקרוא פרקים אלה במהלך קריאת המגילה בבית הכנסת, נעיר שאורך הפרק הראשון הוא כ־100 עמודים, ולכן גם בקצב איטי של קריאת המגילה, המשימה אינה אפשרית. בכלל, מטרתה של ציגלר אינה כתיבת ביאור על המגילה, ולכן גם פרקי הפרשנות מסתעפים לנושאים שונים.
ככל שמתקדמים במגילה אורך הפרקים מתקצר, בהתאם לפרקי המגילה עצמם. ציגלר ערה לנקודה זו, ובפתיחה לפרק ה' היא כותבת: "קינות הספר נמצאות במגמת התקצרות המחריפה עתה לקראת סופו; תש כוחו של הציבור להאריך בקינותיו". לתחושתי לא רק הציבור מותש אלא בעיקר משורר הקינות, שאין לו כוח ונגמר לו האוויר. המחשה לכך אפשר למצוא בעובדה שפרק ה' באיכה הוא הפרק היחיד בתנ"ך שלא קיים בו הטעם "אתנחתא". אין אפילו מקום אחד לעצור ולנשום, האוויר נגמר. עוד נעיר כי גם פרק ג', הפרק המשולש, מתאפיין בכך שאין בו כמעט טעמי אתנחתא, פרט לפסוק אחד, באות ק': "קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי". ציגלר איננה עוסקת בטעמים ובחלוקה לפרשיות. לכן אוסיף שבפרק ג', שבו לכל אות יש שלושה פסוקים קצרים, כל פסוק הוא פרשייה בפני עצמה. זו צורת כתיבה שמאפיינת שירה וגם נותנת מקום נשימה לקורא.
הקינות הן סוגה של שירה, וציגלר מקדישה מקום רב לניתוח צורני של הקינות, משקלי השירה, היחס בין פסוקיות ובעיקר לשאלה איך צורה זו תורמת לתוכן. היא אף מציעה חלוקות משנה תוכניות. כך למשל, פרק ג' איננו מתחלק בהכרח לשלשות של פסוקים, אלא ליחידות ארוכות או קצרות יותר.
לכל אורך הדיון מזכירה המחברת זיקות בין פרקי איכה השונים לבין עצמם וגם לספרים אחרים במקרא, בפרט לנבואות הנחמה בחלקו השני של ספר ישעיהו. ציגלר מציגה רשימה ארוכה ומפורטת של הקבלות, שממנה מתבקש להניח כי מחבר חלק זה של ישעיהו הכיר היטב את קינות איכה. נוסף על עיסוק בפשט המגילה, תוך הבאת מדרשים מפעם לפעם, מקדישה המחברת מקום רב למדרשי איכה רבה. אין כאן ציטוט מלא של המדרשים ודיון בהם אלא יותר דיון כללי, כדי ליצור ספר שלם יותר. המדרשים, שרובם מבוססים על ניסיון וחוויות חורבן בית שני, משמשים שער כניסה לפרק המסכם את הספר ודן בהשפעתה הנפשית של מגילת איכה על המקונן והלומד, תוך התמקדות בה כספר שלם ומגובש.
ליל כוכבים
פרק סיכום זה אולי היה צריך להיות הפרק הראשון בספר, מכיוון שבו ציגלר חושפת את מה שניסתה לעשות בספר כולו: "מבנה הספר משקף את מורכבותו התאולוגית. הוא מציע שתי גישות נבדלות כלפי חלקו של ה' בסבל האדם. האחת מציירת את האדם כמי שהשלים עם מעשי ה' ומכיר בכך שהם מוצדקים, והאחרת מציגה את האדם כמתנגד למציאות מתוך כעס ואי הבנה… איך יכול הספר להעמיד שתי תפיסות שונות לחלוטין באשר לתפקידו של ה' בסבל האנושי? מהו המענה הנכון לחלקו של ה' באסונם של בני אדם, ובאסון לאומי בפרט? מבנה הספר מלמד שהתשובה אינה פשוטה, וששתי הגישות הנוגדות מתקיימות בצוותא מתוך מתח". משפטים אלה הם מפתח להבנת מגילת איכה. כלל הדיון – בצורה הלירית, בתוכן, בפרשנות פסוקים ספציפיים, בהצגת מבנים תוך־פרקיים ותוך־ספריים – מיועד לשרת את הנכחתן של שתי תפיסות עולם מתנגשות אלו, זו לצד זו.
בנקודה זו הבנתי את הבחירה בציורו המפורסם של ואן גוך "ליל כוכבים" לעטיפת הספר (במקום תמונת "ירמיהו מבכה את חורבן ירושלים" של רמברנדט, שבה אני הייתי בוחר). ואן גוך עצמו נולד למשפחה דתית פרוטסטנטית, ואף למד לימודי תאולוגיה נוצריים. יחסו לדת היה מורכב, עם עליות וירידות, אבל גם באמנות הציור שלו הוא ראה עיסוק רוחני. תמונת "ליל כוכבים", עם המערבולות המפורסמות, שצוירה בשנת 1889 בסנטוריום שבו היה מאושפז, מתארת היטב את נפשו השסועה של האמן, ועשויה לשמש אלגוריה לנפשו של המקונן, הנקרע בין השאלות שציגלר העלתה ביחס למגילה.
ומה תשובתה של ציגלר לשאלות אלו? בקצרה, המבנה הכיאסטי של המגילה – המוצג בצורה מרשימה לכל אורך פרקי הספר – מכוון אותנו לליבת המגילה ובפרט לשלושת פסוקי האות ט' בפרק ג, הבנוי לפי סדר האותיות. פסוקים אלה פותחים כולם במילה "טוב", ומהווים "אי של שקט ושלווה בליבו של עולם סוער". קוראים חדי עין יעירו שזה לא בדיוק מרכז המגילה. מה יש בדיוק בחצי הפרק? ובכן, הפסוק שפותח את האות האמצעית, האות כ', הוא "כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲ־דֹנָי". ואולם הרגע האופטימי הקצר נגוז במהרה, בפסוקי האות ל' הבאים מיד אחר כך: "לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ, לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט גָּבֶר נֶגֶד פְּנֵי עֶלְיוֹן, לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ אֲ־דֹנָי לֹא רָאָה". ציגלר עוסקת בהרחבה גם במעבר הזה.
זהו מעט מן העושר שהספר מכיל. בהיותו חיבור מקיף על המגילה הוא אינו מגביל את עצמו לדיון פרשני בפשט, בדרש או בצורה, אלא מביא מהכול במקביל, כמו הציור של ואן גוך וכמו המגילה עצמה. עושר כזה צריך בעצמו זמן ומרחב, ולכן, אף שאפשר לקרוא את הספר כולו במהלך תשעה באב אחד, הקורא יפיק תועלת גדולה יותר מקריאה מתונה יותר. מכיוון ששאלות האמונה הבסיסיות אינן משתנות, וההתאמה לזמננו הומחשה לדאבוננו ביתר שאת, הרי שהוא יכול לשמש אותנו לא רק בתשעה באב עצמו.
איכה
אמונה בעולם סוער
יעל ציגלר
מאנגלית: צור ארליך
מגיד, 2024, 556 עמ'
