״רק כשנכנס י"ז בתמוז״, אמרה לי בתיה, ״הרגשתי סוף כל סוף תחושה של הקלה". ב־6:29 בבוקר שמחת תורה נוצר קרע בזמן בין החיים שלנו כאן לבין לוח השנה. כמו גיבורת הטרילוגיה הגדולה של מורקמי, 1Q84, התחושה היא כאילו ירדנו מן השנה המקורית לצד הכביש ועלינו על שנה אחרת. 2Q24, או תשQ"ד. שלא נראית בשום צורה כמו שדמיינו את 2024 או תשפ"ד. והחלקים הכי מאתגרים הם החגים, שמגיעים כאילו מעולם אחר לגמרי, ולא ברור מה אמורים לעשות איתם בעצם בשנה כזאת. איך אמורים לחגוג את חנוכה כשאנשים רבים כל כך אינם בבית; איך אמורים לשמוח בפורים או ביום העצמאות; הרי השדרנים ברדיו מתפתלים אפילו כשצריך לומר סתם ככה "בוקר טוב".
ופתאום, בתיה אומרת, הכול מרגיש בסדר. כלומר, הכול לגמרי לא בסדר. יש הלימה יוצאת מן הכלל בין לוח השנה לבין הסיטואציה. כשהילדים התחילו לשאול, כמו בכל שנה, אילו שירים מותר לשמוע ואילו לא, הצעתי להם כלל אצבע: אם זה שיר שיצא אחרי שמחת תורה, זה כנראה מותר. רוב הסיכויים שהשיר הזה יהיה צבוע בגוני חורבן.
יכולנו להיות אומה נורמלית,שיש לה חלומות גדולים על מדינה ועל מקדש עתידיים ובו-זמנית גם חיי ההווה שלה הם די סבבה
בשנים האחרונות, מאז מלחמת ששת הימים, מתנהל דיון ער לקראת כל תשעה באב סביב הנוסח של תפילת "נחם". התיאור של ירושלים האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה והשוממה מאין יושב, לא מחליק טוב בגרון כשעומדים בפקקים האיומים של הבוקר בגשר המיתרים או כשמנסים להידחק בין מאות אלפי מתפללים בדרך אל הכותל בערב של סליחות. להגיד מול ירושלים הנבנית את אותן מילים שנכתבו לפני אלפיים שנה זה לא רק דיבור שקרים לנגד ה' אלא כפיות טובה שאין כדוגמתה. ואף על פי כן, כשלעצמי, מעולם לא נמניתי עם תומכי השינויים. קודם כול כי אני אוהב את הסידור שלי כפי שהוא, דומה ככל האפשר לזה שסבא של סבא שלי התפלל בו (לרתיעה שלי מנוסח התפילה של יום העצמאות יוקדש אי"ה מדור נפרד). אבל גם כי יש בה, בתפילת "נחם", דווקא עם כל התיאורים האיומים, ביטוי ליסוד עמוק בתודעה שלנו: אנחנו אומה שנושאת בתוכה רובד מאוד יסודי של חורבן.
זה לא חייב היה להיות כך. יכולנו להיות אומה נורמלית, שיש לה חלומות גדולים על מדינה ועל מקדש עתידיים ובו זמנית גם חיי ההווה שלה הם די סבבה. אבל חכמי ישראל בחרו אחרת. הם לימדו אותנו שדור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. הם קבעו שאסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה. והטילו בכל מקום שיש בו אופציה של שמחת חיים שברי כוסות מנופצות וחלקי טיח מתקלפים.
בחופות שאני עורך, ברגע שלפני שבירת הכוס, אני מסביר שיש כאן אמירה אופטימית. הזיכרון שאנחנו נמצאים בתוך חורבן צופן את התקווה שעוד יכול להיות, ועוד יהיה, הרבה הרבה יותר טוב. אבל כשעוד מעט נגמרת שנת תשQ"ד אפשר גם להודות שזו קביעה שמטלטלת את חוויית הקיום עד היסוד. כששאלו את ר' חיים קנייבסקי איך אפשר לומר על ירושלים של ימינו שהיא "שוממה מאין יושב", הוא השיב בקצרה, כדרכו: "ישיבתנו אינה ישיבה". זה רק דמיון של ישיבה. אנחנו חושבים שהשגנו כאן איזושהי אחיזה, וזה נכון, אך האמת היא שבקושי הצלחנו לקלף שכבה דקה מן המטען העצום של החורבן. לצבוע ולגדר פינה קטנה בתוך הכאוס והריק שהוא מלא חלל פנוי.
זו אמירה קשה. לכן בצדק אנחנו מנסים קצת לטשטש אותה. אבל היא מכוננת תודעה שיש בה נחישות עיקשת, סבלנית, כמו זו שאני רואה אצל סבתא שלי, ניצולת סיביר, שהיא האדם היחיד שאני מכיר שידע מראש בוודאות גמורה שתפרוץ שוב מלחמה גדולה. היא דורשת מאיתנו לזכור כל הזמן מה באמת חשוב, מה מגדיר את הזהות שלנו, ועל מה אפשר בכל רגע לוותר. היא מרעידה מעט את יסודות בתי החומר שבנינו ומציירת בצבעים עזים יותר את הישגי הרוח והנשמה. ובשנה הזאת, כשלא ירושלים לבדה חרבה ממעונותיה, אנחנו שבים בלי מאמץ לזיכרון היסודי הזה. שיישובנו אינו יישוב: יש מקום מאוד עמוק שבו אנחנו עדיין בחורבן. ירושלים שוממה ואבלה מבלי בניה. האש עודה בוערת, ואין מכבה.
