בתשעה באב אנו אומרים קינות לא רק על חורבן הבית, אלא על כל אסונות ישראל. שנים רבות נאלצתי בימי בין המצרים להשתתף בפולמוסים מעצבנים בשאלה "למה כל הקינות האלו רלוונטיות לזמננו". השנה, לאסוננו, איש לא יתפלמס. מנהג ישראל הוא להוסיף לעיתים נדירות קינות חדשות על צרות חדשות. קינות רבות נכתבו על השואה, אך קשה לכתוב קינה שתשתווה לרמתן של קינותינו העתיקות. האמן הצרפתי דגה התלונן פעם לחברו המשורר מלרמה: "יש לי רעיונות טובים, אבל איני מצליח לכתוב שירים". מלרמה השיב לו: "זה משום ששירים אינם מורכבים מרעיונות, אלא ממילים". לרבים יש רעיונות טובים, אך עד כה מצאתי רק קינה אחת על השואה שמילותיה מרטיטות. אני מביא אותה כאן בשלמותה, והחפֵצים יאמרו אותה בבתי כנסיות ביום החורבן. את הקינה כתב הרב חיים סבתו, ראש ישיבת מעלה־אדומים וסופר נודע, והיא מופיעה גם בספרו החדש, "התנערי מעפר קומי":
אֵיךְ עַל אַחַי נִגְזַר דִּין וְנֶחְתַּם
בְּחוֹתָם שֶׁל טִיט וְחוֹתָם שֶׁל דָּם
קָם גּוֹי עֲלֵיהֶם לְהֻמָּם לְאַבְּדָם
כְּמוֹ גְּוִיּוֹת נִסְחֲבוּ מִבֵּיתָם
הֲעַל דָּמָם תְּכַפֵּר אַדְמָתָם
כְּמוֹ גְּוִיּוֹת נִסְחֲבוּ מִבֵּיתָם
הֲעַל דָּמָם תְּכַפֵּר אַדְמָתָם
וְהוּסַר פְּאֵרָם וְנִקְרַע אַבְנֵטָם
וְגֻלַּח זְקָנָם נִגְזְזוּ פֵּאוֹתָם
הוֹד מַחְמָדָיו קָרַע זָר הִפְשִׁיטָם
פְּאֵר יוֹנְקוֹתָיו קָצַץ כְּרָתָם
הֲעַל דָּמָם תְּכַפֵּר אַדְמָתָם
הֲעַל דָּמָם תְּכַפֵּר אַדְמָתָם
וְהוּצְגוּ עֲרוּמוֹת תּוֹך קָהָל נַעֲרוֹתָם
נִנְעֲצוּ סַכִּינִים תּוֹך אֲרוֹן פָּרָכְתָּם
וְדָמָם לֹא בִּצְבֵּץ רַק זָרַם בֵּינוֹתָם
וְרָתַח לֹא שָׁקַט בְּדַם בְּנוֹתָם
הֲעַל דָּמָם תְּכַפֵּר אַדְמָתָם
וְרָתַח לֹא שָׁקַט בְּדַם בְּנוֹתָם
הֲעַל דָּמָם תְּכַפֵּר אַדְמָתָם
לֹא בְּדַם חֲסִידִים וּגְדוֹלֵי רַבּוֹתָם
לֹא עֵת אֶל סֶלַע נֻפַּץ עוֹלֵל יוֹנֵק תָּם
אֵיךְ חֻלְּלָה שְׁבוּעָתָם וּבְרִיתָם
נִשְׂתְּמָה שַׁוְעָתָם וְנָדַמָּה תְּפִלָּתָם
הֲעַל דָּמָם תְּכַפֵּר אַדְמָתָם
הֲעַל דָּמָם תְּכַפֵּר אַדְמָתָם
נִדְחֲפוּ נִבְהֲלוּ תּוֹךְ קְרוֹנוֹת בְּהֶמְתָּם
עִם יַלְדֵיהֶם נְפוּחִים וְקוֹל בְּכִיָּתָם
לֹא קָרַע רְקִיעִים רַק קָרַע לִבּוֹתָם
לֹא חָמַל עֲלֵיהֶם אִישׁ בְּצֵאתָם
הֲעַל דָּמָם תְּכַפֵּר אַדְמָתָם
לֹא חָמַל עֲלֵיהֶם אִישׁ בְּצֵאתָם
הֲעַל דָּמָם תְּכַפֵּר אַדְמָתָם
נֶאֶסְפוּ כִּדְגֵי יָם וְהוּבְלוּ כְּשֶׂה תָּם
אֵי מָדוֹר בַּשָּׁמַיִם נֶחְתְמָה גְּזֵרָתָם
וּמַה סּוֹד עֲקֵדָתָם וְדָתָם
אֵי אוֹתוֹתָם וְנִיחוֹחַ עֲבוֹדָתָם
הֲעַל דָּמָם תְּכַפֵּר אַדְמָתָם
הֲעַל דָּמָם תְּכַפֵּר אַדְמָתָם

אליה אצרף עוד קינה חדשה הראויה לדעתי להצטרף לקינותינו העתיקות. את הקינה הזאת כתב הפייטן יגל הרוש על טבח שמיני עצרת. יש בה פחות רמיזות מלומדות מבקינת הרב סבתו, אך גם היא יפהפייה ומביעה את המיית ליבנו. בהתחשב בכך שנכתבה במהירות רבה, ימים מעטים לאחר טבח בארי, אין אלא לומר שרוח ה' פיעמה גם בהרוש, בשעה שכתב את המילים האלו:
אֵיכָה בְּאֵרִי / הָפְכָה לְקִבְרִי
וְיוֹם מְאוֹרִי / הָפַךְ שְׁחוֹרִי
וְהֻשְׁחַת כָּל פְּרִי / וְנֶהְפַּךְ שִׁירִי
עֵינִי נוֹבְעָה מַיִם / מֵעֹמֶק שִׁבְרִי
אֵיכָה תּוֹרָה / עֲרוּכָה וּסְדוּרָה
וְכָל פְּאֵרָהּ / לֹא עָמַד לְעֶזְרָה
וּבְיוֹם הֲדָרָהּ / הֻשְׁחַת תָּאֳרִי
עֵינִי נוֹבְעָה מַיִם / מֵעֹמֶק שִׁבְרִי
אֵיכָה יִשְׂרָאֵל / בְּיוֹם קְרוֹא אֵ־ל
וְחַיִּים שׁוֹאֵל / וּמְהוּמָה קִבֵּל
זָקֵן וְעוֹלֵל / בְּדָם מִתְגּוֹלֵל
וְחַגּוֹ חִלֵּל / אוֹיֵב אַכְזָרִי
עֵינִי נוֹבְעָה מַיִם / מֵעֹמֶק שִׁבְרִי
אֵיכָה אִמָּהוֹת / וִילָדוֹת וּנְעָרוֹת
בִּשְׁבִי מוּלָכוֹת / כְּבִימֵי פְרָעוֹת
וְנִפְרְצוּ גִּדְרוֹת / צֹאן יְשָׁרוֹת
וּפָסְקוּ מְחוֹלוֹת / וּנְגִינוֹת מְשׁוֹרְרִי
עֵינִי נוֹבְעָה מַיִם / מֵעֹמֶק שִׁבְרִי
וְאֵיכָה אֶתְמַהּ / בּוֹרֵא רוּמָה
עַד אָן אֻמָּה / תִּהְיֶה מְהוּמָה
עַד אָן קוֹמָה / תֻּשְׁפַּל אֲדָמָה
וְעַתָּה קוּמָה / לְהָאִיר נֵרִי
וּבְעֵין רַחֲמֶיךָ / תְּרַפֵּא שִׁבְרִי
וְעֵינִי הַנּוֹבַעַת / תַּשְׁקֶה בְּאֵרִי
בזה תמו שתי הקינות החדשות. נחתום את הטור במילים עתיקות: "עַד אָנָה בִּכְיָה בְצִיּוֹן וּמִסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם. תְּרַחֵם צִיּוֹן וְתִבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָיִם".
motzash.navon@gmail.com